תחרות הסיפור הקצר: רק יום אחד

אני גרה בירושלים עד היום, אבל נופיה היפהפיים, בתי האבן הירושלמית והסמטאות ספוגות הגעגוע לירושלים הבנויה היו גם נופי הילדות שלי, לפני קרוב לארבעים שנה.

הייתי ילדה כמו כולן. ילדה שאוהבת לדמיין איך כל מרצפת במדרכה תהיה למדרך כף-רגלם של כוהנים ולווים ואיך כל ירושלים תהיה שיר אחד גדול כשיבוא הגואל.

אני זוכרת את הרחובות בהם היינו משחקות תופסת, חבל או קלאס. יש בהם אותו ריח עד היום, מה שהשתנה זה אולי סוג הרצפות שבמדרכה ועוד כמה רמזורים שנוספו לצומת הסואן.

ואני גם זוכרת אותו, איש מבוגר, לבוש חולצת פסים ירוקה כמעט תמיד, שהיה חלק בלתי נפרד מנופי הילדות שלי ברחובותיה של שכונת בית ישראל הירושלמית.

היינו ילדות, קטנות ממש, אולי בנות שמונה. היינו פוגשות בו, שעון על מקלו המקולף מעט בראשו, כשהוא פוסע באיטיות בין סמטאות הבתים. הוא היה נעצר לרגע, מתנשף, וממשיך ללכת. "איפה כאן חנות המכולת?", הוא שאל אותנו פעם בקולו העבה, העמום משהו. הצבענו קדימה, ראינו אותו מתקדם אט אט עד שנעלם מהאופק, ואז פרצנו בצחוק. ילדות קטנות היינו אז...

פגשנו בו גם בדרכו חזור, כשהוא נושא סלי רשת ירוקים ופרקי ידיו אדומים, וילד טוב לב מושיט לו עזרה.

הייתי רואה אותו כמעט בכל בוקר יושב על הספסל הקלוף העומד מול ביתי, מעיין בעיתון של היום ולפעמים גם בזה של אתמול, שולח אל כל עובר ושב את חיוכו העקום, חסר השיניים. היו כאלה, הבחנתי, שהשיבו לו בהינד ראש ממהר, היו שהתיישבו לצידו לרגע, היו שכלל לא הבחינו בו.

אני הבחנתי.

"סתם איש פשוט ומסכן", חשבתי לעצמי.

לא ידעתי שיש לו סיפור.

*

אבא שלי היה מסוג האנשים שלבם רחב כאולם וביתם מכיל גם את כל תושבי העולם. ופעם אחת, בשובי מבית הספר, נכנסתי לביתי וראיתי אותו שם, לוגם מהמרק שאמא הכינה ומחייך לכל בני הבית חיוך עקום.

אבא שלי ישב לצידו ושוחח עמו ארוכות.

נבהלתי. הוא היה איש מפחיד. ציפיתי לרגע שהוא יקום ויעזוב את ביתנו, וישוב לשבת על הספסל המקולף עם העיתון מאתמול.

הזמן חלף לאט, אבל כשהוא יצא ממפתן הדלת אבא שלי קרא לכולנו והושיב אותי עם כל אחיי על הספה החומה, שראתה ימים טובים יותר. ואז הוא סיפר לנו על אודות האיש הזה, הזקן, לבוש החולצה הירוקה.

הוא התרגש כל כך כשסיפר לנו את הסיפור ששמע ממנו על צלחת מרק חמה, ואנו הקשבנו לסיפור באוזניים כרויות.

*

ברוסיה הקומוניסטית לא ידע אף לא אחד שום דבר. "יהדות" היתה שם נרדף לפשע נורא או לריגול בשעת מלחמה. איש לא יכול היה להימלט מגזר דין המוות שחל על מי שעדיין, בעקשנות יהודית, בחר להחזיק בה.

כולם שתקו. אף לא אחד סיפר על אודותיה לילדיו, לנכדיו ולצאצאיו. הסתירו אותה במרתפים חשוכים, במקרה הטוב. במקרה הגרוע, העלימו אותה כליל. היא כוסתה באבק של אימה נוראה ופחד מוות מוחשי, ממשי.

גם הוא לא ידע כלום. הוא היה ילד. ההורים שלו כבר לא היו שייכים לדת העתיקה, שאז נדמה היה שעבר זמנה מן העולם. הם היו משפחה קומוניסטית לכל דבר. אבא שירת בצבא ואמא נאמנה הייתה בכל לב ונפש למשטר הקומוניסטי.

אבל הייתה לו סבתא, אם אמו. היא, שזכרה את הימים הישנים, טרם עלה סטאלין לשלטון, התאמצה לשמור על מה שיכלה.

"רק יום אחד", היא לחשה לו באוזניו של נכדה כשיילל בעריסה, "יום אחד בשנה", היא גלתה לו כשישב אצלה, ילד אדום לחיים ובהיר שיער, וליקק קוביית סוכר, "קוראים ליום הזה יום כיפור. אותו, ילד שלי, תשמור תמיד".

מהו יום כיפור? הוא לא ידע. וגם סבתא לא הסבירה. היא לא הספיקה להסביר לפני שעלתה למרום בשיבה טובה.

הרבה שקיעות ידעה רוסיה, הרבה לילות ארוכים ושחורים. שנים חלפו מאז, הילד הקטן שמלקק קוביות סוכר היה לבחור קומוניסטי, שכל שאיפתו היא למסור את חייו לאמא רוסיה ולאבא סטאלין.

הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה. הוא גויס לצבאה הגדול והאדיר של רוסיה. מדים מצוחצחים וכלי נשק, קריאות קרב וחזיתות סוערות. והוא היה שם, נער צעיר מול העולם הגדול. הוא היה חייל נאמן, מאותם אלה שהקיזו את כל דמם בעבור בטחון המדינה והגנתה.

הוא לא זכר הרבה מעברו ומילדותו, אבל את המילים שהייתה סבתא אומרת לו – הוא לא שכח.

הוא ברר את התאריך אצל חייל יהודי ששירת עימו בפלוגה. "מה עושים ביום כיפור?" הוא שאל.

"צמים", השיב החבר היהודי, שגם הוא, כמו רבים, לא היה בקיא בהלכות ובהנהגות היום הקדוש, "לא אוכלים ולא שותים. ואסור לעשות כלום, עד שתראה שלושה כוכבים בשמיים".

"אבל... יש אימונים! יש... יש מלחמה עכשיו! איך אוכל לשכב באוהל ולא לעשות כלום?!". החבר משך בכתפיו ושרבב את שפתיו. גם הוא לא ידע.

יומיים חלפו. ערב יום כיפור. בקומו למסדר הוא חש לפתע בכאב שיניים איום שלופת אותו, ולא מאפשר מאומה מלבד שכיבה באוהל ויללות כאב.

הוא ניסה להחזיק מעמד בשדה הקרב כמו בכל יום, אך זו הפכה להיות משימה בלתי אפשרית. הוא פנה למרפאה הצבאית בבקשת עזרה.

החייל שעקר את השן שלו היה רופא-שיניים באותה המידה בה היה סנדלר; והיות שאפילו נעליו שלו בלויות היו ולא ראויות לנעילה, הייתה שיטת הטיפול שלו פרימיטיבית ולא מקצועית בעליל.

בלי לחקור הרבה, הוא קבע: יש לעקור את השן הכואבת.

הוא השתמש בצבת חלודה לעקירת השן והורה למיודענו – לך תנוח! תצום, ואל תעשה כלום עד שירד הלילה.

היי... המילים צלצלו לו מוכרות... כמעט כמו שהורה החבר היהודי ההוא...

יום כיפור. במרתפים החשוכים ברחבי רוסיה הקומוניסטית עמדו יהודים והתפללו בדמעות, טליתותיהם לחות ולבם פועם בחרדה מאימת הק.ג.ב הסובבים בכל רחובות ומשעולי העיר כדי למצוא אותם ולשלוח אותם לסיביר הקפואה. יהודים מוציאים ספר תורה ודומעים כשהם קוראים על מות שני בני אהרון, מתמוגגים באמירת הסליחות ליום הקדוש, מתחננים, מקישים על שערי הרחמים, זועקים בתפילת הנעילה, כשהחמה עומדת בראשי האילנות...

והוא - שוכב במיטתו, לא אוכל ולא שותה, ולא עושה שום דבר. ככה אמרו לו. כך, דומם, הוא שכב, ממתין עד שיגיחו שלושה כוכבים בשמי הלילה.

"תודה לך, אלוקי היהודים", הוא לחש אל שלושת הכוכבים שנצנצו בשמיים השחורים, "תודה לך שסדרת לי את העקירה בדיוק ביום הקדוש שלך. היה זה 'תירוץ' טוב היום להיפקד משדה הקרב..."

שנה חלפה. החבר היהודי נעלם לאנשהו, כמו רבים וטובים. אבל את התאריך - הוא כבר ידע לבד. ערב יום כיפור. הוא עולה על יצועו, ממתין שהאלוקים של בבושקה ושל כל היהודים ישלח לו כאב שיניים, אבל האלוקים – לא שולח.

הוא מתעורר בשעה של לפנות בוקר, למסדר, ולא חש בכאב. אבל היום בערב יום כיפור! אם לא הכאב והעקירה הכרוכה בו – איך יצליח להיפקד משדה הקרב?

עוד שעה חלפה, עד שהוא אזר אומץ. "המפקד", הוא לחש, קולו רעד כששיקר, "כאבים נוראים... השן השמאלית... כדאי אולי לעקור..."

שוב עקר הסנדלר המתיימר להיות רופא את השן בצבת החלודה שלו. ובלילה שלאחר מכן, בשעה שחייכו אליו שלושת הכוכבים, הוא שלח אליהם חיוך עקום.

כן, אומנם הסבל היה רב והחניכיים מלאות בדלקת קשה, אבל הוא הצליח. לנוח, לצום ולא לעשות כלום.

32 שנה חלפו. המלחמה כבר הסתיימה מזמן, והוא עדיין לא שוחרר. הוא כבר לא היה נער צעיר, אבל הפטריוטיות לאמא רוסיה טבועה הייתה עמוק בדמו. שלושים ושתיים שנות שירות בצבא, ואפילו פעם אחת הוא לא חילל את היום הקדוש.

32 שנים, 32 שיניים עקורות. כל שנה, ערב היום הקדוש, היה הרופא הצבאי עוקר את השן ה'כואבת'. החניכיים נעשו מודלקות ולא נמצאה להן תרופה. הקול נעשה מעובה ועמום כתוצאה מחסרונן של השיניים.

כך, שלושים ושניים ימי צום ומנוחה בלי לעשות בהם דבר. ובשעה שחייכו אליו הכוכבים בשנת השירות האחרונה, הוא השיב להם חיוך עקום, חסר שיניים, תוצאה של עקירות פרימיטיביות על בסיס שנתי. "תודה לך, האלוקים של בבושקה ושל כל היהודים", הוא לחש בקולו העמום, המעובה, "תודה שנתת לי 32 שיניים כדי שאוכל לעקור אותן ולקבל תמורתן שלושים ושניים ימי כיפור שלך. תודה לך, אלוקים".

*

כשסיפר לנו אבי את הסיפור הזה הייתי כבר בוגרת יותר, בת עשר או אחת עשרה.

אולי כן הבנתי משהו. ניסיתי לדמיין אותו, שוכב באוהל הצבאי, חניכיו מודלקות ונפוחות, והוא מאושר על שזכה לשמור את יום הכיפורים ולא לחלל אותו. וזה היה נראה לי מוזר. סיפורים כאלו מסופרים, בדרך כלל, על אנשים עם הדרת פנים וזקן לבן וארוך, עיניים טובות וספר קודש כלשהו תחת בית שחיים. אבל זה היה הוא, האיש גיבור הסיפור, ואני ידעתי זאת.

לא אשכח את יום הכיפורים בו הייתי לבת שתיים עשרה, בשנת בת המצווה שלי. עמדתי בבית הכנסת, מתפללת ומתרגשת מהזכות לצום בפעם הראשונה בחיי מתוך חיוב אמיתי.

ואז ראינו אותו.

הוא עלה במדרגות בית הכנסת הגדול של בית ישראל, נבלע בין ההמונים שעומדים וזועקים בתפילה ובדמעות, שעון על מקלו המקולף ולבוש בחולצת הפסים הירוקה הנצחית שלו.

"שלום עליכם", לחש לו מישהו בעל לב נדיב שרצה לרומם מעט את מצב רוחו, והוא השיב חיוך עקום.

"מה שלומך?", שאל אותו האיש.

"טוב", הוא ענה בקול מוזר.

איש פשוט, חשבתי, איש מצחיק בחולצת פסים.

וידעתי שיש לו סיפור. סיפור שאין מתאים ממנו לשנתי הראשונה כחייבת במצוות.