מיומנה של טלפנית: "כולכם נכדים שלי, אתם וגם אתם. מה, אתם לא מכירים?"

קראתי בשבת על אחד האדמו"רים החשובים בדור הקודם ששוחח עם בנו בערבו של יום כיפור ושאל אותו: "בני היקר, מה אתה חושב שהכי ישמח את הקב"ה?".

"ללמוד תורה, לדקדק במצוות. להתפלל ולכוון בתפילה כראוי".

"בני. תדע שהדבר שאליו משתוקק ה' יותר מכל, הוא שבניו יאהבו זה את זה וידאגו זה לזה".

התפלא הבן מאוד, ואז הסביר לו אביו הצדיק. "כשתהיה אב לילדים ובניך יתחילו להתקוטט, האם תיהנה יותר מהפרומקייט שלהם, מהדקדוק בהלכה שכל אחד דואג לעצמו, או שתשתוקק שילדיך יהיו מאוחדים באהבתם ויעזרו זה לזה, כמובן בלי לזלזל בהתחייבויות הרוחניות?".

* * *

סיפרה לי שותפה בפעילות הקרוב על סיפור שקרה בימי ילדותה.

הורי באו ממשפחות מסורתיות. הם עצמן התחרדו ועברו לגור בבני ברק. שבת אחת שלח אותי אבי עם אחי ואחיותיי ללכת לבקר את סבא בבית חולים מרוחק. כמובן ברגל. צעדנו זמן רב ברחוב ז'בוטינסקי לכיוון בית חולים בלינסון. ממש באמצע הדרך צעדו כמה נערים בני גילנו לאותו כיוון. מכיוון שהם נראו כחילוניים ואנו חרדים, החלו הם ללגלג עלינו. ולכנות אותנו בכינויים מעליבים על היותנו שומרי מצוות.

בעוד אנו שומרים על שתיקה מבלי להשיב ורק משתוקקים שיתרחקו מאתנו, הבחנו לפליאתנו  שהם נכנסים אחרינו לבית החולים. מיהרנו והחשנו את צעדינו למחלקה הפנימית . פגשנו את הסבא שקיבל את פנינו. לאחר דקה נכנסו הנערים לחדר כשפליאה בעיניהם.

"שלום, סבא", קראו כאחד.

"סבא? מי אלה?", השתוממנו.

"כולכם הנכדים שלי. אתם וגם אתם. מה, אתם לא מכירים?". העצב והתימהון נמהלו במילותיו.

תחילה היה שקט מתוח גם סבא נראה עייף. דכאון היה משוח על פניו. התחלתי לספר לו על אמא ואבא, עלי ועל אחיותי. ניסיתי לספר לו גם מקרים משפחתיים משעשעים. הוא העווה את פניו לחיוך מאולץ, בלא הצלחה. גם הנערים שמולנו שהתגלו ברגע לא צפוי כבני דודינו ועמדו קפואים, ננערו מעמידתם המאובנת והגישו לסבנו המשותף מגדנות מהתיק שעל שכמם. הייתה אווירה מתוחה, וגם המשפטים העצורים שניסו לומר נשמעו עלובים.

לפתע התרומם סבא וסימן לנו לסדר לו ישיבה נוחה. לאחר שהתיישב על מיטתו פתח את פיו ואמר.

"אינני יודע כמה זמן אחיה עוד. אבל אם באתם ועשיתם את כל הדרך כדי להנעים את זמני, אז אולי כעת נלמד כולנו כמה נורא הוא הפירוד ואיך משפחה יכולה להיות מנוכרת זה לזו. ואם באמת באתם לשמח אותי, אנא ממכם לא חסר לי דבר מלבד לראותכם מאוחדים, שותפים, ודואגים זה לזה. לבטח תבינו אותי טוב יותר כשיהיו לכם ילדים ונכדים, אולי רק אז תחושו כמיהה עזה לראות את צאצאיכם אוהבים ודואגים זה לזה".

כולנו רצינו לשמח את סבא היקר, וכך החל שיח אודות משפחתנו המורחבת. לאט לאט נשברו הקרח והאיבה, וצחקנו בידידות משפחתית. סבא, שהביט בנו, חייך חיוך מאיר ושמח. נראה היה שעייפותו עברה ובריאותו התחזקה.

זה היה רגע מכונן בחיי. הוא מלווה אותי וחיזק בי את הצורך ההכרחי לעשות הכול כדי לאחד את המשפחה. נכדי ונכדותי יושבים מרותקים סביבי כשאני מספרת פעם אחר פעם את סיפורי".

* * *

ואולי זה רק פרומו חיוור ומשל לפירוד שהלך והקצין ועורר דאגה בכל מי שהבין שאנו על סף אסון. אנו עם אחד ואם יהודי אחד בקצה העולם יעמוד בסכנת כליה כולנו נדאג. לצערנו לא ידענו לחיות ביחד, ובפרט לא לשמוח יחד.

והנה קרה שהאב של כולנו היה בצער גדול על בניו הפרודים ועל בניו שדאגו להשכיח את עובדת קיומו. מסתבר שהמכה הכואבת עד לעומק הנשמה שבאה מאבינו האוהב, הייתה הכרחית. זה הביא לשינוי של ממש להצהיר קבל עם ועולם שאנו אחים באמת. למצוא את המשותף כבנים לה'.

יהי רצון שהגלוי הכואב שבהסתרה ידחוף את כולנו ללכת בדרך האמונה, גם אם יש כמה נערים בדרך שעדיין מלגלגים. הם אלה שעדיין לא מכירים שיש לנו אב אחד. כעת אחרי שלמדנו לקח כואב נצעד יחד. הכאב של כולנו יאחד אותנו ויוכיח יותר מכל דבר שאנו אחים. אולי רחוקים בדעות, אולי מפוזרים מכל קצוות תבל, אבל בני עם אחד ובני אב אחד. אולי בזכות שנאהב ונדאג זה לזה, יסורו מאתנו המכשולים, תקשורת עוינת, וערפל של אמונות כוזבות. ואולי נצליח לסדר לו מקום ישיבה בתוכנו, לשמח אותו ולקיים "תנו עוז לאלוקים", כדי שיחיש לנו גאולה. לא נפסיק להאמין שהוא עשה עושה ויעשה... ונזכה שקורת הרוח שנעשה לאבינו שבשמיים, יסיר את הסתר הפנים ויתגלה מלכותו.