מרים פרץ: "אני עוברת ממשפחה שכולה אחת לשנייה, וזה מה שהן אומרות"

אני תופסת את מרים פרץ לשיחה, רגע לפני שהיא נכנסת לנחם משפחה שכולה נוספת. מאז אסון שמחת תורה הנורא, היא ביקרה כבר עשרות משפחות ששכלו את יקיריהן. יום אחרי יום, היא ממשיכה לעבור בין בתי אבלים. הרשימות הארוכות לא נגמרות, ובכל בית אליו מגיעה פרץ היא מחבקת, מעודדת, מנסה למצוא את המילים הנכונות לומר במצב הכואב כל כך. ברגעים הקצרים שהיו לה, ביקשתי גם אני ממנה לומר מילות נחמה למשפחת עם ישראל האבלה. 

"אמא, משהו נורא קרה"

מרים פותחת ברגעים בהם שמעה על האסון. "בני אליסף ומשפחתו היו אצלי בחג. הוא היה לבוש חולצה לבנה וטלית, והלך לבית הכנסת. אזעקות צפרו באזור ירושלים, אבל זה לא הטריד אותנו במיוחד. אבל אז אליסף חזר, פתח את הטלפון שלו ואמר לי 'אמא, משהו נורא קרה'. אמרתי לו 'אליסף, חג, שבת!, איך השתנו סדרי בראשית שהבן שלי פותח טלפון בשבת?'. והוא - קרא את ההודעות, ותוך שתי דקות החליף את החולצה הלבנה שלו במדי צה"ל. עוד דקה וכבר עמד לידו קיטבג, שלתוכו הוא זרק ציוד, לא סידר, רק זרק הכל מהר פנימה, ואמר שלום". 

רגע לפני היציאה מהבית, לא ויתרה פרץ על ברכה לבנה. "ליוויתי אותו, ומה עושה אמא? מחבקת, מנשקת, מרימה עיניים לשמיים, ואומרת 'הקב"ה…'. בירכתי אותו ברכת כהנים, 'יברכך ה' וישמרך', הוספתי גם 'ה' ישמור צאתך ובואך, תחזרו אתה וכל החיילים לשלום', והלב נקרע. שני הבנים שלי נמצאים מאז בגבול לבנון, הם לא חזרו הביתה משמחת תורה".

צילום: חיים גולדברג / פלאש 90

באותם רגעים, לא ידעה פרץ איזה אסון רב ממדים תפגוש. "לא ידעתי שהמלחמה הזו היא לא כמו כל המלחמות שעברתי. זו מלחמה אחרת - בהיקף שלה, בנופלים שלה, בפיזור הארצי שלה. לא תיארתי לעצמי אילו מראות יהיו ואיזה זעזוע נחווה", היא אומרת בכאב, "ומאז - אני מרגישה שאי אפשר לשבת, שכל אחד מרגיש צורך לקום מהמקום שלו ולעשות בשביל עם ישראל, בשביל מדינת ישראל, כי זה רגע קריטי בחייה של אומה. התחושה היא שזו מלחמת הקיום שלנו". 

"מה שאני רואה מאז זה דבר מדהים", ממשיכה פרץ, "בשעה הגורלית הזו, כשהנפש של כולנו קרועה, כשהלב של כולנו שבור, כשאנחנו יודעים שרצחו יונקים, ילדים, זקנים, זקנות, נשים", היא ממשיכה בקול חנוק מדמעות, "אנחנו מבינים שהייתה להם רק מטרה אחת - לזרוע בנו פחד וייאוש. ומה גיליתי? גיליתי עם שלם מגויס, כולנו מגויסים. כל העם הזה, כל אחד בדרך שלו, כל אחד עם הכוחות שלו. יש פה איזו קריאה של הנפש. יש כאלה שאוספים מזון וציוד, יש כאלה שמתנדבים למילואים, וכמעט אין גברים בבתים, כולם יוצאים לעזרת העם. היחד הזה שלנו, האחדות הזו, שכולנו פתאום עם אחד, ארץ אחת, אלוקים אחד, וכולנו יוצאים בשם ה'", ממשיכה פרץ בקול חזק, "זה הדלק שלנו, זה הדלק של עם ישראל". 

גם לנשארים בבתים, לדבריה, יש חלק במערכה. "הרוח הזו, המורל הזה - מי שנמצא בעורף מהווה את כיפת הברזל של הלוחמים. העורף כאן מלוכד, מאמין במה שאנחנו עושים, בצדקת הדרך שלנו, והלוחמים מרגישים את זה. אני רואה כל יום את הרגשת האחדות והלכידות, את זה שכולנו יוצאים מהמסגרת האישית שלנו, מהאגו. לא מעניין עכשיו 'אני', מה שמעניין עכשיו זה כלל ישראל, ואנחנו עוזבים את כל המחלוקות ואת כל הריבים. רק לפני שבועיים רבנו על מחיצה, מחיצה! והנה הכל זז הצידה, ויש תחושת גאווה של עם אחד. זו הרוח של העם הזה".

"לא חושב על אשתי והילדים"

המלחמה הזו, מסבירה פרץ, היא אחרת. "זו לא מלחמה על שטחים, זו מלחמה בין הטוב לבין הרע, בין זוועות ומעשים ברבריים, לבין המוסר היהודי - מוסר של שלום וצדק. זו האמת שלנו, שאין מקום לרשע בעולם. בשבת שאחרי האסון קראנו את פרשת בראשית, והייתה כתובה שם 6 פעמים המילה 'טוב'. ה' ראה כי טוב כשהוא ברא את העולם, ואנחנו רוצים שהעולם הזה יהיה טוב בשבילנו, בשביל כל הדורות שיבואו אחרינו. זה המוסר שבשבילו יוצאים לוחמי צה"ל למלחמה". 

במלחמה הזו, לדבריה, לא רק הגברים לוקחים חלק: "יש כאן גם את הנשים ששולחות את בעליהן. כבר נאמר שאנחנו עתידים להיגאל בזכותן של נשים, וגבורת הלוחמים היא גם גבורת הנשים וגבורת העורף. אנחנו רואים עכשיו במדינה מסירות נפש, נחישות, תושיה, זה המאבק על קיומה של המדינה".

בשלב זה, משתפת פרץ בחוויה אישית שלה: "אמרתי אתמול לבני אביחי, שנמצא בגבול לבנון, 'לא ראית את אשתך כבר שבועיים, לא ראית את שלושת הילדים שלך'. ומה הוא ענה לי? 'אמא, את כנראה מתבלבלת. כשאני כאן בשדה הקרב אני לא חושב על אשתי ולא חושב על הילדים שלי. אני חושב על העם שלי'. את הדברים האלה הוא למד מאלירז הי"ד, שבכל פעם שהיה יוצא לקרב הוא היה מחבק אותי ומבקש סליחה. הייתי אומרת לו 'על מה אתה מבקש סליחה? כפרה עליך, אתה ילד טוב', והוא היה עונה 'סליחה על כך שכאשר אהיה בקרב לא אחשוב עלייך, על הבית, על אחים שלי, אחשוב רק על עם ישראל'. המלחמה הזו הוציאה את האמת של העם שלנו, זה עם ישראל האמיתי".

"לא חלמתי שאקבור נכד"

את השליחות שלה, כפי שכבר נכתב, בחרה פרץ לעשות אצל המשפחות השכולות. "אני עוברת ביניהן, ויש שבר גדול, זעקה וכאב על כל הנופלים. אבל לצד הכאב אני רואה אצל כל המשפחות תאוות חיים, דבקות בחיים, כי החיים חזקים יותר. ואני רואה אצלן עוד שני דברים, שלא ראיתי לאורך כל 25 השנים בהן אני מלווה משפחות שכולות. הראשון הוא, שיש להן הכרת תודה על זה שיש קבר. אני שומעת בכל פעם מחדש 'תודה על שהבאנו אותו לקבורה'. כי פתאום רואים במציאות גם כאלה שמי יודע… שאנחנו מתפללים שיזכו להגיע לקבורה. דבר שני שאני רואה, הוא שכולם גאים במעשים של הילד או הילדה שלהם. לכל משפחה יש סיפור גבורה. ואנחנו צריכים להמשיך לחיות, כי כל אלה שנטבחו רצו לחיות עד השנייה האחרונה. הם נפלו בשבילנו, כי אם הם לא היו בכפר עזה, נחל עוז, כיסופים, שדרות, זה היה מגיע לכל עיר וכפר בישראל. שנעריך בזכותם את החיים שלנו ונעריך את מי שנתן לנו אותם".

(הלווייתו של חזי רזילוב שנרצח על ידי חמאס (צילום מיכאל גלעדי / פלאש90

בזמן ניחום האבלים, שומעת פרץ גם דברים שאי אפשר להתרגל אליהם: "אני מדברת עם סבים וסבתות, ושומעת מהם כל כך הרבה כאב. אמרו לי סבתות 'לא אוכל להכין שוב את הקובה שהנכד אהב', 'אין לי יותר למי להכין את הפלפל הממולא'. סבא אחד אמר לי 'נולדתי בירושלים, לחמתי בפלמ"ח, גידלתי ילדים, התפללתי כל חיי לשלום, ומעולם לא חשבתי שיום אחד אקבור את הנכד שלי'. קשה לעמוד מול הסבים והסבתות האלה. קשה לעמוד מול אלמנות צעירות שהתחתנו לפני חודש, לעמוד בפני בני זוג שהיו לפני חתונה, קשה. אבל אנחנו מצווים לחיות, מצווים! זו החובה שלנו כלפיהם, ואסור לנו להתייאש".

"האומה שלנו היום היא כמו אישה שיושבת על המשבר, כורעת ללדת", אומרת פרץ בלהט. "משבר של לידה מלווה בכאבים, אבל הכאבים האלה מביאים אור לעולם. ומכל המשברים שעברנו, מכל הפוגרומים, מכל הפורענויות, המשכנו לצמוח - כי אנחנו עם הנצח, ונצח ישראל קיים לעד. האויב רצה לזרוע בנו פחד, ואנחנו נזרע תקווה. אנחנו נחזור וניטע כרמים, ונבנה את החורבות שלנו שם בעוטף עזה. בדיוק כמו הנבואה בישעיהו: 'עוד אבניך ונבנית בתולת ישראל... עוד תטעי כרמים'.  אנחנו ניטע, ונהיה טובים יותר, כי אנחנו עם שלא מאבד תקווה. זה ה-DNA של העם הזה, עם שנופל וקם, ויש לו תקווה. מתוך אבנים שבורות, מתוך אבנים שרופות, נבנה בניין חדש".