מה מפחיד יותר, המלחמה או הקורונה?

"אבא", פנתה אלי בתי בארשת פנים רצינית, "אני רוצה לשאול אותך שאלה חשובה, אבל בבקשה תענה לי, אל תעשה לי תהליכים. אנחנו לא בקליניקה עכשיו".

חייכתי לעצמי, נהנה מהתפריט המדויק שהגישה לי בת העשרה במיומנות, וחיכיתי לשמוע את השאלה.

"נו, אבא", דחקה בי בתי לנוכח שתיקתי המתארכת. "למה אתה לא מבטיח לי?".

"הוי, את מתוקה".

"כן, אבל אתה לא מבטיח", המשיכה לדחוק.

"נכון. אני יכול להשתדל להתחייב רק על דבר אחד".

"על מה אתה יכול להתחייב?", התפלפלה עורכת הדין הקטנה.

"אני אשתדל לעשות מה שטוב".

"נו נו", נאנחה בהשלמה, מכירה את אבא העקשן שלה.

"טוב, אז ככה: מה מפחיד יותר - מלחמת חרבות ברזל או הקורונה?".

"אוהו, יש לך שאלות ממש חכמות!".

"נו, אבא, ידעתי שככה תענה לי. הבטחת תשובה!".

"רגע, רגע", לא נשארתי חייב, "אני מבקש לא להגיד בשמי דברים שלא אמרתי...".

הקונדסית חייכה, בלעה את רוקה במבוכה, אך המשיכה להתבונן בי בעיניה החודרות.

"תראי, את חשובה לי, אני רוצה לעזור לך, אז בואי נדבר כמו מבוגרים".

בתי התיישבה על הספה. הרגשתי שדברי התישבו על לבה, והיא נכונה לקבל עזרה אמיתית.

"תגידי לי", פניתי אליה, "מה הביא אותך לשאול את מה ששאלת?".

אני רוצה שתשמעו היטב את התשובה ששמעתי ממנה. איזה עולם רגשות עצום נפתח בפני, וכל זה רק בזכות שלא התפתיתי לענות תשובה, אלא המשכתי בסבלנות לנסות להבין מה עומד מאחורי השאלה.

"אז ככה. אני זוכרת שלפני שנתיים, כשהייתה הקורונה, לא פחדנו. וכעת במלחמה אנחנו כן פוחדים. אבל מצד שני היו אנשים שבקורונה מאד מאד פחדו, ועכשיו במלחמה יש אנשים שלא כ"כ פוחדים. יש לי חברות שהולכות לחלון לראות איך מיירטים טילים, והאזעקות בכלל לא מעניינות אותן, אז מה זה אומר? שבאמת הקורונה לא הייתה מפחידה? ואז אולי גם המלחמה לא באמת מפחידה, ואנחנו סתם מגזימים?".

כשהתבוננו קצת יותר לעומק, התבררו הרבה רגשות שיש לה סביב הנושא הזה. למה אני חלשה? למה הבנות שסביבי חזקות יותר ממני? ועוד ועוד...

שימו לב כמה חשובה ההקשבה לרגשות שמאחורי הפעולות שלנו. אלה בעצם ההגנות, והן החלק השולי שבסיפור. כאשר מתבוננים ברגשות – זה עצמו חלק גדול מהפתרון של האדם.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.