תחרות הסיפור הקצר: "ובאו האובדות"

ציפורה ישבה על השטיח בקצה הצריף. כן, היא יודעת, ארץ ישראל נקנית בייסורים, אבל מה משקל הייסורים לעומת הזכות של השיבה לארץ האבות? נכון שבעלה אליהו קם כל בוקר בשעה מוקדמת, מתפלל ויוצא לחפש הכנסה כל שהיא לטרף בני ביתו. לא תמיד הוא מרוויח, וכשאינו מרוויח, אז אין במה לקנות אוכל, ואם אין אוכל, אז הולכים לישון רעבים. אבל אז אליהו מספר לה על הזכות של יישוב הארץ, ולפעמים הוא גם מקריא לה מעשה מרתק מספר הזוהר הקדוש.

יש גם נקודות אור. הנה, לא מזמן אליהו מצא עבודה מסודרת לפחות לשבועיים-שלושה, הם מרוויחים כמה גרושים נוספים, ולכבוד שבת האחרונה קנו שני תפוחי זהב. והנה אתמול מישהו הביא לה חולצה עם שרוולים ארוכים. הוא אמר שהוא לא צריך אותה, כי המרפקים ממילא משופשפים עד מחוררים, והכיס קרוע. אבל היא, אשת חיל, שמחה לקחת את החולצה. בקלות היא תתקן את הכיס, למרפקים היא תתפור טלאי, ולאליהו תהיה חולצה מיוחדת לשבת, חולצה עם שרוולים ארוכים.

אבל מה שקרה אתמול לא נותן לה מנוח. אליהו יצא מצריף הפח כבר לפנות בוקר. יש לו עבודה מסודרת לזמן הקרוב. הוא, יחד עם מאשאלה ושמואל יעקרו את כל עצי הצבר שבשדה מאחורי המעברה, שם תיבנה בקרוב שכונה חדשה. ועכשיו אין לה למי לפרוק את לבה. היא מחכה כבר לערב, אז יחזור אליהו מהעבודה. כמו אתמול וכמו שלשום הוא יביא איתו כמה פירות סברס אדמדמים, ויאמר לה: "יישוב הארץ הוא כמו הצבר. זה דוקר, זה לא נעים, אבל דווקא מהדוקר הזה יוצא פרי מתוק כל כך". ואז אליהו ירגיע אותה, הוא יאמר לה שהצעד שעשו היה נכון, טוב שהם שלחו את הבנות עם צביקה, והיא תנשום עמוק ותירגע. אליהו תמיד יודע מה הוא עושה.

וסוף סוף הערב יורד, וסוף סוף היא שומעת פסיעות מוכרות, אבל הפעם הפסיעות כבדות משהו, נגררות. וכשהווילון של פתח הפחון מוסט, במקום לראות אותו גבוה וחסון כמו תמיד, כתפיו שחות, עיניו מצועפות, והוא רק מפטיר "שלום" רפה.

ציפורה בוהה באליהו. הוא עומד ופניו לקיר, שותק, ואז גוו רוטט. אליהו החזק שלעולם לא נרתע מכלום, אליהו הגיבור שלה, בוכה.

* * *

הכל התחיל לפני שבוע. באחד הערבים כשאליהו שב מהעבודה, והיא עסקה בהאכלת שתי הקטנות, הווילון של הפחון נפתח. עמד שם גבר שמן ונמוך, עם שפם עבות, כובע טמבל, חולצה ורודה משובצת, סנדלים חומות ומכנסי ברמודה תפוסים בשלייקס. הוא הזדהה בשם צביקה, וביקש להיכנס. הוא מהסוכנות ויש לו משהו חשוב ומשמח להגיד, כך אמר.

הוא סיפר שממש לא רחוק מכאן יש קיבוץ עם בית ילדים. כדאי מאוד לשלוח לשם את הבנות, יש שם אוכל בשפע, משחקים, שיעורים בעברית, קופת חולים וכל מה שילדה צריכה כדי להתפתח בצורה תקינה. "לך זה לא יעלה כלום", אמר, "ומאידך, עול הפרנסה יוקל מעליך עד למאוד", סיים בעברית ארכאית של ימי קום המדינה.

אליהו סרב. במעט החודשים מאז עלה ארצה מאיראן, כבר הספיק להבין שאמנם הארץ קדושה היא, אך לא כל המתגוררים בה קדושים גם הם... הוא לא היה איש של ויכוחים, אבל עקרונות היו לו גם היו. היטב הבחין כי ילדיהם של אלו שלמדו בחינוך הכללי ירדו עד מאוד בשמירת הדת. הבן של אהרון כבר הוריד את הכיפה, אומרים גם שהוא עישן בשבת, רחמנא ליצלן. הבת של הילל כבר לא לבושה כל כך בצניעות, והיא גם מדברת בצורה לא נאה.

צביקה לא נואש. הוא אמר לזוג שהוא מבין את סירובם, ובכל אופן מחר הוא יבוא שוב, אולי ישנו את דעתם.

רבים במעברה שלחו את ילדיהם לחינוך כפרני. היה זה נסיון לא קל, קשיי הפרנסה היו אדירים, ולחצי אנשי הסוכנות כבדו מנשוא: רק הורים ש"דואגים" לילדיהם לחינוך "מעולה" יוכלו להתקבל לעבודה מסודרת.

צביקה הגיע גם למחרת, וגם ביום שאחרי, וגם ביום שאחרי אחרי. אתמול, הוא הגיע בלוויית מירה, אישה קשוחה וסמכותית. "אתה אכזר אל הבנות שלך!", הטיחה באליהו, "לא אכפת לך כלל מעתידן! תכף החורף מגיע, אתה רוצה שהבנות יחלו, ואולי גם ימותו?!", המשיכה לירות את הגיגיה. "לא שמעת על הבן של אבאיאן שמת פה בחורף שעבר?!", הטילה את משפט המחץ.

אליהו נבהל, הוא לא הכיר את אבאיאן, אבל נרעד מלחשוב שגורל דומה עלול לפקוד את בנותיו הקטנות. ובכלל, מבולבל היה מהגברת שניצבה למולו. בסוף הוא נכנע. מירה המשיכה ללהג כמה טוב יהיה מעתה גורל בנותיו, ו"תמיד תוכל לבוא לבקר", וצביקה רק הגיש לו כמה ניירות, תוך שהוא מהמם לו מתחת שפמו העבות שיחתום כאן וכאן וכאן. ציונה בת הארבע ויהודית בת השנתיים הועלו לאוטומוביל הירוק. ציפורה מחתה דמעה, אליהו נופף לשלום, ורק צביקה ומירה חייכו לעצמם. הנה, התכנית מצליחה. הנה ניקח עוד יהודים כשרים ונהפוך אותם לכופרים, חצופים, חפים מכל חינוך וחיים חיים של אכול ושתה כי מחר נמות.

* * *

רק למחרת חלחלה אצל אליהו התודעה: הוא טעה. לא טוב עשה ששלח את בנותיו. הוא נזכר איך רק בשבת האחרונה אחר הצהריים יצא עם ציפורה והילדות לסיבוב, "לראות כמה יפה ארץ ישראל". הם עלו לגבעה שליד המעברה. אליהו הסביר שבשבת אסור להתרחק מידי ממקום המגורים, "רק עד פה אפשר להגיע", אמר. אבל תסתכלו אל האופק, יש שם פס כחול, זה הים. לא, זה לא הים של קריעת ים סוף, וזה גם לא הים של טבריה שהזוהר הקדוש מספר עליו. זה ים אחר. זה הים שהאוניות של שלמה המלך הביאו דרכו את העצים והזהב לבנות את בית המקדש.

יהודית צייצה שהיא רוצה ללכת לבית המקדש, וציונה הפגינה ידיעות, "בית המקדש זה בירושלים הקדושה", אמרה. ואז ציפורה ציטטה את הפסוקים של בניין בית ראשון – את כל התנ"ך היא ידעה בעל פה. והוסיפה גם את ה"תפסיר" – התרגום הפרסי לתנ"ך. והוא, אליהו סיפר על החורבן, ועל בניין בית שני, תוך שהוא מחדיר בבנותיו יראת שמים אין קץ, ומוריש להן תקווה בת אלפיים שנה לגאולה השלימה.

וכעת הבנות נמצאות בידיים זרות. אלפי שנים עוברת גחלת ישראל מדור לדור, ואצל הבנות שלו תיפסק הגחלת?! הוא ואבותיו היו כולם יהודים כשרים, אך הדורות הבאים, מה איתם?! מפה והלאה יחיו כגויים?!

גם הגעגוע צרב. צביקה הצהיר כי בכל עת יוכלו לבקר את הילדות. "אתה תוכל לראות כמה הן התפתחו, כמה הן החכימו", קשקש. "זה ממש פה קרוב, קיבוץ של השומר הצעיר". אך כשלמחרת שאל אליהו את החברים מיהו אותו שומר צעיר שיש לו קיבוץ באזור, הסבירו לו שהשומר הצעיר זה רק כינוי, ויש המון קיבוצים בארץ שנכללים בשם הזה.

צביקה ומירה נעלמו מבלי להשאיר עקבות, הלכו לשחר לטרף במעברה נוספת, ללכוד בין טפריהם ילדים נוספים. וכעת יושבים בצריף אליהו וציפורה, על השטיח, ספרי תהילים בידיהם, והם מתייפחים, מייחלים לנס שיקרה. אין להם בארץ החדשה מכר וגואל, אינם מכירים שום מקום שמחוץ לשטח המעברה. נותר להם רק לבקש מאדוני הארץ האמיתי שיגאל את הילדות מציפרני השמד, וישיב בנות לגבולן.

* * *

ציונה ויהודית הקטנות אחזו זו בידיה של זו, כשבליל של קולות קידם את פניהן בחדר האוכל של הקיבוץ. ארגז עץ מלא פרוסות לחם היה מונח על השולחן. "כל אחת יכולה לאכול כמה שהיא רוצה" אמרה המדריכה. שולמית, קראו לה. היתה שם גם ריבה אדומה, וירקות, הרבה ירקות.

אחרי כן שולמית חילקה לכל ילד כוס פלסטיק כתומה. סיר פח גדול היה שם, מלא במשקה מתוק, והיא מזגה עם המצקת לכל כוס. "פטל", אמרה ציונה את המילה החדשה שלמדה בעברית. "פטל", צייצה אחריה יהודית.

אבל תפילות ההורים נשמעו, והנס קרה. הילדות, שידעו עד עתה אך מחסור, לא התפתו לשפע שהורעף עליהן. "לא טוב כאן", אמרה ציונה, והפעם בפרסית. "אני רוצה לחזור לבאבא ולמאמא", יבבה יהודית. "אבל אני לא יודעת את הדרך", כך ציונה באחריות של אחות גדולה. "אני יודעת את הדרך", אמרה יהודית בת השנתיים וקצת. בטח יודעת. יש כביש, שחור, שנוסעים עליו הרבה אוטומובילים, וגם משאיות שעושות רעש חזק, והולכים והולכים עד שמגיעים. לא העלתה בדעתה שיש צמתים, שיש הסתעפויות, ובכלל, שמרחקים שעברה המכונית לא מעשי ללכת ברגל.

כששולמית לא הייתה בשטח, שוב נתנו הילדות את ידיהן זו לזו, והפעם סבבו את הגדר המקיפה את הקיבוץ. בשלב מסויים מצאו פירצה. יצאו, חיפשו כביש. מצאו גם אותו, והתחילו ללכת.

ילדה בת שנתיים, אוחזת בידה של אחותה בת הארבע, מהדסות ברגליהן הקטנטנות בשולי כביש ארוך שקצהו לא נראה, אינן יודעות את השפה, ודאי שלא לקרוא את שלטי ההכוונה שבדרך. הערב החל יורד, והן לבד, בארץ נכריה.

אבל הנס המשיך. "במקרה" נקלעה לאותו כביש מכונית של מכר. היושב מאחורי ההגה זיהה בשולי הדרך את שתי הדמויות. כן, השיער השחור עם הסרט הוורוד, אלה וודאי הבנות של אליאס (אליהו). מה הן עושות פה? "בואו, עלו לאוטו, אני אקח אתכן למעברה".

אליהו וציפורה עדיין ישבו על השטיח, עדיין קראו תהילים ביבבה, אך הנה, תכף הוילון מוסט. שתי המתוקות בפתח, רצות היישר לידיהם של ההורים שבכיים הפך עתה לבכי של שמחה.

* * *

לסבא אליהו, נולדו עוד תשעה בנים ובנות. הוא המשיך לגדל את בניו במאבק אין קץ על עתידם הרוחני, מתעלם מהעניות המרודה שהייתה מנת חלקו.

סבא עסק בעבודות מזדמנות, כשלעיתים, אחר יום עבודה שלם, כשראה שהמזמין דחוק כלכלית, הפטיר לעברו שאין צורך לשלם. "העירייה משלמת", היה אומר.

כשאך עלה בידו – עקר מן המעברה, שבינתיים הייתה לעיירה, לעיר אחרת של בני תורה.

סבא אליהו עמוס זכה לראות דורות ישרים ומבורכים, צאצאים רבים ההולכים בדרך הישר. היה שכר לפעולתו.

יהיו הדברים לזיכרון לאליהו עמוס בן מורווארי, וציפורה בת מלכתא ז"ל.