ימים של מלחמה ו... שלום. בתוכנו

שבוע רביעי למלחמת חרבות ברזל מתחיל, ואנחנו רק בתחילת המלחמה.

מה עוד נשאר להגיד שעדיין לא נאמר או נכתב?

היו השבוע כמה פעמים שמצאתי את עצמי דומעת מאד (מלבד בתפילה היומית שלי), וזה היה דווקא כשראיתי את עמ"י כמו שלא ראיתי שנים. אפילו בקורונה לא הייתה אחדות כזו.

עשרות אלפי אזרחים התגייסו לסייע לחיילי צה"ל, למילואימניקים, למפונים מהדרום, למפונים מהצפון, למשפחות ששיכלו בן, בת, אח, אחות, אבא, אמא, וחלקם, לא עלינו, שיכלו גם וגם.

כשהלכתי ברחובות ירושלים ראיתי חנויות וקיוסקים שהציבו שלטים: ברד חינם ללובשי מדים, אייס קפה חינם, כנאפה חינם.

רק תיקחו.

נשים התגייסו לכבס את בגדיהם של משפחות שפונו והועברו למלונות בירושלים.

אלפי סירים בושלו בשביל החיילים בחזית.

ממתקים, גרביים, אפודים קרמים להגנה, שקי שינה, סיגריות, גלידות... מה לא, נשלחו אל החיילים.

אנשים התנדבו להסיע את החבילות, לשנע מצד אחד של המדינה לקצה השני.

זמרים מפורסמים יצאו אל שטחי הכינוס כדי לשמח את החיילים שמחכים לפקודה לצאת לשטח.

רבנים יצאו עם תפילין אל החיילים (באוזני שמעתי מפי תורם, שאינני יודעת את שמו, שתרם 5,000 זוגות תפילין!!!).

בחורי ישיבות התנדבו לקשור את הפתילות לציציות הצבאיות.

חילונים, חרדים, שמאלנים, ימנים, בעד המהפכה ונגדה, כולם ביחד היטו שכם בשביל כל אזרח או חייל שנזקק למשהו.

ועוד לא כתבתי כלום ממה שעמ"י עושה בימים אלו.

אחרי שנה של שנאה זה לזה, ברגע אחד, כשקם לנו אויב מבחוץ, אנחנו יודעים להתאחד כאילו לא קרה דבר מעולם.

הלוואי שגם זה יעמוד לנו לזכות.

הפעם אני רוצה לשתף אתכן בפוסט שכתבה שרון נגארי, אישה מיוחדת מאד, מאמנת אישית, שהוציאה לפני לא הרבה זמן את ספר הביכורים שלה.

את שרון פגשתי בעבר, ואני והיא עוקבות אחרי הפוסטים, זו של זו.

שרון איבדה את בנה, נריה בן ה-18, בקרב בזיקים, כשהוא נלחם בכל הכוח והגן בגופו על הפלוגה שלו. לאורך הפוסטים היא מתארת את הסיפורים שהיא שמעה עליו בשבעה, שהיא לא ידעה עליהם. על אישיותו המיוחדת, טוב לבו והנחישות שלו להגביר שמחה בכל מקום. היא מבקשת להגביר שמחה לעילוי נשמתו: נריה אהרון נגארי, הי"ד.

אני מביאה את הפוסט שלה ככתבו וכלשונו, ורוצה לבקש מכולנו, כל אחד ואחת, לקחת משהו אחד, קטן, בשביל להיות שיפוטיים פחות כלפי אחרים.

ועוד מילה אחת: מאיתנו, החרדים, נדרשת יותר אהבת ישראל וקבלת האחר. חשוב לנו מאוד לשמור על בידול כדי לשמור על מחננו. יחד עם זה, אפשר לעשות את זה בדרכי נועם, בהארת פנים וב"אהבת לרעך כמוך".

אלו המילים של שרון.

* * *

קוראות וקוראים אהובות ואהובים,

יש לי מסר להעביר לכם בפוסט הזה.

מסר שאני מדברת כבר אותו מאז ימי השבעה.

פתחו אוזניים גשמיות ורוחניות ובואו.

אנחנו חיים בעולם הזה.

עולם מלשון העלם.

האמת נעלמת מעניינו.

אנחנו רואים חומר בכל מקום.

שמכסה על הפנים.

ובין השאר, יש לנו ראיה של שחור - לבן.

הוא נראה ככה, אז הוא דתי.

הוא נראה ככה, אז הוא לא.

הוא נראה ככה, אז הוא צדיק.

הוא נראה ככה, אז הוא לא.

אין לנו מה לכעוס על עצמנו שזה המבט שלנו.

להאשים את עצמנו חלילה.

אנחנו אנושיים, אין לנו מבט אלוקי.

אבל יש לנו חובה לאמן את המבט שלנו.

מי שראה את נריה שלנו בשנותיו האחרונות,

ייתכן שקטלג אותו כמישהו שעזב את דרך התורה והמצוות.

אבל לנריה המתוק והטהור שלנו,

לא היה מבט של שחור לבן.

הוא יכול היה לא לשמור שבת אחת,

ואחר כך כל השבוע להניח תפילין.

או לא לשמור שבת אחת,

ובשישי שלאחריה לבוא להגיד לבעלי ולי

שהוא מרגיש שהפעם יש לו כוח לשמור

ושהוא הולך לנסות,

והיה מתאמץ על זה.

שבת שהצליח לשמור – היה זורח מאושר בסופה.

לא הייתה לו מחשבה כמו,

חיללתי שבת, אז אין לי מה לשמור יותר מצוות.

בעצם הוא לא התרחק מהקב"ה מעולם.

אף לא לרגע.

הוא היה מקושר בו תמיד.

לבעלי ולי לא היה קל בתחילת ההתרחקות שלו.

היו לנו ויכוחים.

לקח לנו זמן עד שלמדנו להפנות את הדרישה לשינוי פנימה לתוכנו,

לראות מה העבודה שלנו מולו.

מה המסע שלו קורא אותנו לעבור.

אני תמיד הרגשתי שנריה טהור.

בין כשנסע למסיבה בשבת בין כששמר אותה.

הרגשתי חזק שהוא פשוט טהור.

וזה לא שלא התפללתי עליו.

הייתי שמה יד על המזוזה ואומרת לקב"ה:

"הילד הזה טהור, אל תוותר עליו!

הילד הזה טהור אל תוותר עליו!"

בקשתי שהוא יקרב אותו אליו,

אבל כמו שהוא חושב,

לא כמו שאני חושבת.

בקשתי שהוא יהיה עובד השם.

אבל בדרך שלו, לא בדרך שלי.

תמיד ידעתי שנריה לא עוזב את המצוות,

אבל חשבתי שלפעמים הוא במסיבה

ולפעמים עושה מצווה.

ביום האחרון של השבעה חברים שלו מהישוב שהיו הולכים איתו למסיבות סיפרו לנו,

שכשהיה הולך למסיבה ביום חול,

היה לוקח איתו את התפילין!

רוקד כל הלילה,

ובבוקר מניח לחבר'ה מהמסיבה תפילין!!!

למי שרצה!!!

והבנתי שהוא לא היה פעם פה ופעם שם.

הוא היה כל הזמן מחובר.

אחד האנשים מהישוב שלנו,

כתב במחברת לזכרו בימי השבעה,

שראה אותו ברחוב עם בוקסה ושאל אותו למה הוא מסתובב איתה.

נריה ענה לו: "יהודי יכול להיות שמח, ויכול להיות עצוב, מה עדיף?".

ואז הוסיף: "אתה לא יודע כמה מחובר לקב"ה אני מרגיש!".

בתמונה, נריה בחול המועד סוכות בבסיס,

מלמד את שון ליטול 4 מינים!

שון מבית רוסי נטל לולב לראשונה בחייו.

כמה ימים אחר כך נריה מציל את שון בגופו.

נריה שמר על שון פעמיים,

ברוחניות עם מצוות לולב

ובגשמיות כשהגן עליו בגופו.

בואו נמשיך את נריה,

ונאמן את המבט שלנו,

ממבט של שחור לבן אנושי,

למבט גבוה יותר.

בואו כשאנחנו מסתכלים על אנשים,

נראה נשמות,

ולא נתייחס ללבושים חיצוניים.

נוסף בעריכה: בעלי האהוב מבקש לדייק אותי.

גם בשבת בה היו רגעים שלא שמר,

היו רגעים שכן שמר.

יכל ללכת עם בעלי לתפילת ליל שבת בבית הכנסת.

להיות איתנו בסעודת הלילה,

ולצאת למסיבה למחרת.

* * *

עד כאן הפוסט של שרון.

ואני רוצה להוסיף, שבתקופה שבה עזבתי את העולם החרדי, באחת הפעמים, כשהגעתי להורים שלי, לבשתי משהו שהוא לא "אסור", אבל הוא בהחלט לא מקובל, ואולי אפילו קצת יותר מזה, ואחת מאחיותי צעקה עלי וביישה אותי מאד. לא יכולתי להירגע, ואחרי כמה ימים הרמתי טלפון לאח שלי, שלא זז מההלכה ואין לו דבר חוץ מדרך ה' ללא סייג. סיפרתי לו מה היה ובכיתי מאד. אמרתי לו שאני משתדלת כל כך להיות טובה יותר ולחזור קצת למקורות, ולא חשבתי שאותו עניין היה חמור כל כך ואני שבורה מאד מהעליהום שאחותי עשתה לי.

הוא הקשיב וענה לי בענייניות, שפחות חשוב מה עשיתי, יותר חשוב כמה התאמצתי לשמור על ההלכה. השכר ניתן על הדרך, ולא על התוצאה.

המילים האלו שלו הרגיעו את נפשי הסוערת. בתוך זמן קצר אחרי הסיפור (ולא בהכרח בקשר ישיר לו) זרקתי את כל הבגדים של אותה תקופה וחזרתי באופן מלא לחיים חרדיים, על כל המשתמע מזה.

* * *

השבוע, בקבוצת נשים ברשת, מישהי כתבה שהיא מעוניינת להתחיל ליטול ידיים כל בוקר, ואם מותר ליטול כשיש שירותים צמודים. ענו לה עשרות תשובות הלכתיות כאלו ואחרות. אני בחרתי לתת לה כוח.

ואלו המילים שכתבתי לה: "אשרייך. אשרייך. אשרייך. חשוב לקיים את ההלכה ולהקפיד על הפרטים, אבל לפני זה, עצם הרצון, המחשבה, ההשתדלות לקיים מצוה שלא קיימת עד היום, זו כבר זכות גדולה בשבילך, ומה שאני לא מקבלת עליו שכר כי זה מובן לי מאליו ונעשה באופן אוטומטי - ייחשב אצלך לדבר גדול, ובכל פעם שתיטלי ידיים תקבלי שכר כפול ממני ומכל מי שעשתה את זה מאז ומעולם.

"אז שתדעי. שיהיה לך כוח לקיים את המצווה".

איתך, גם בדרך, לא רק בתוצאה.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.