איך מתמודדים בימי מלחמה? מנוחה פוקס עונה לשאלות שלכם

בימים אלה, של כאב, אזעקות ומלחמה, הרבה הורים שואלים אותי שאלות על ההתמודדות עם הילדים ועם הבית במצבים מורכבים כאלה. אספתי עבורכם כמה שאלות נפוצות.

איך מתרגלים לאזעקות?

אני גר בדרום, גרתי פה גם לפני שהתחתנתי. רגיל כבר לאזעקות, ובכל זאת, בכל פעם שנשמעת אזעקה, אני מרגיש התכווצות בבטן, והרגשה של דכדוך אופפת אותי. אני חוזר מהמקלט וכל המשך היום אני יושב כמו בן אדם באבל. רציתי לשאול מה לעשות כדי שלא ארגיש כך, כי כבר אין לי כוחות לזה, בפרט שיש לי תינוק בבית ואני לא רוצה שיראה אותי כל היום מדוכדך ועצוב.

ישנם דברים שקשה להתרגל אליהם. לכן אני לא בטוחה שאתה רגיל לאזעקות, כפי שאתה כותב.

מגיעים והגיעו אלי בעבר אנשים רבים, תושבי הדרום, שרצו ורוצים להתייעץ. אני לא מכירה ביניהם כאלו שאומרים לי: "התרגלתי ועכשיו האזעקה לא מזיזה לי".

מה שכן, כשאנחנו מלמדים את עצמנו שלא לאפשר לאזעקה לנהל אותנו, קל לנו יותר.

לא תתרגל לאזעקה, אבל כן תוכל להרגיל את עצמך לנהוג כפי שכן היית רוצה לנהוג, וזאת למרות האזעקה.

למה הכוונה? מה בדיוק לעשות? אם הדכדוך מביא אותך לזה שאתה משך כל היום יושב עצבני ומעשן – תתחיל להרגיל את עצמך לצאת מהמקלט או מהמקלט עם חיוך על הפנים (אפילו מעושה), ומיד להתחיל לפעול.

למשל, הרגל את עצמך, בכל פעם שאתה יוצא מהחדר, לשים על עצמך את מסכת החיוך ולאחר מכן לגשת להדיח את הכלים שבכיור, או לחייך לתינוק שלך ולהרים ולהוריד אותו עשר פעמים בחיבה.

עצם העשייה של משהו נצרך, יחד עם החיוך שעטית על שפתיך, יביאו אותך לזה שלא תחזור להיות מדוכדך.

היום אתה רגיל לצאת מהמקלט בפנים חתומות, לשקוע בכורסה ולהתלונן. מה שאתה צריך זה להרגיל את עצמך למשהו אחר.

ברגע שתנהל אחרת את זמנך (וגם אם בהתחלה זה ייעשה לגמרי לא בטבעיות),  תגלה פתאום שכל הופעתך השתנתה.

כשתתחיל להשתנות – השינוי יימשך, כי כוח מושך כוח.

(צילום: shutterstock)

כשקשה לילדים באזעקות

אנחנו גרים בירושלים. מאז שבשמחת תורה היו אזעקות רבות בזו אחר זו וכולנו רצנו לממ"ד בבהלה, הילדים שלנו (בני ארבע וחמש) נכנסו לחרדה. כשנשמעת אזעקה אמיתית, הם צורחים יותר בקול מהאזעקה, נצמדים אלינו ולא רוצים לעזוב. כשאנחנו עוברים ליד ילדים שמשמיעים קולות של אזעקה, הם מתחילים לצרוח. יש לנו ממ"ד בתוך הבית והם לא מפריעים לאנשים אחרים, אבל זה נשמע לנו ממש מוגזם, שהם לא רוצים לעזוב אותנו במשך שעה שלימה, ורק צורחים, הרבה אחרי שאנחנו יוצאים מהממ"ד.

אני לא  יכול לסבול את הצעקות שלהם, בפרט שהמצב מתוח גם כך. אני כועס עליהם, אבל לא רוצה להעניש אותם בזמן שהמצב כזה נורא.

בתוך שאלתך הסברת חלק גדול מהתשובה: כשאנחנו, ההורים, מתוחים, קשה לנו באותו זמן להרגיע או לחנך את הילדים שלנו.

זה נכון לגביך, ולגבי כלל ההורים.

כמה קשה בזמנים מתוחים, כשאנחנו בקושי מחזיקים את עצמנו, לשים לב לאחרים.

זה באמת חלק גדול מהקושי שנוצר מהמצב המתוח. גם לטפל בעצמי, גם בילדי. גם לחשוב על המצב הנורא, גם לחשוב ולחשב מהלכים שונים (כמו שליטה במצרכי יסוד, דאגה לקרובי משפחה שנמצאים במצב לא טוב ועוד.

צריך להבין (אף על פי שזה קשה לנו) שילדינו חווים את המתח שלנו. הם מפרשים את המתח הזה כפי הבנתם. בימים כתיקונם קורה שאבא מתוח, אבל כשזה כל היום, עוד יום ועוד יום, זה כבר מוגזם.

אתה מחניק את הצעקה שלך, הם אינם יודעים לחרוק שיניים ולשתוק.

מה לעשות? תן להם לפרוק את תסכולם, את לחצם, את כאבם. הם פורקים את זה באמצעות בכיים.

ככל שתיתן להם להביע את עצמם בבכי, ובמקום להתרגז עליהם, תקבל את הבכי ואפילו תחבק אותם, כך הם יחדלו לבכות כל כך הרבה.

ברגע שיחושו שאתה עוגן בעבורם, הם יהיו פחות בלחץ ובמתח.

זה יהיה קשה לך בתחילה, אבל אט אט הם יירגעו בזכות קבלתך אותם, וזה מה שאתה, בעצם, רוצה.

איך משכנעים ילדה קטנה לרדת למקלט?

אנחנו גרים בדרום הארץ. הורים ושלשה ילדים, בן שנה, בת שלוש ובן חמש. כשנשמעת אזעקה, ויש הרבה כאלו, אנחנו רצים מיד למטה, למקלט, ולא משנה באיזו שעה האזעקה נשמעה.

הבעיה שלנו היא עם הילדה בת ה-3. אנחנו באופן קבוע סוחבים אותה בכוח, כמו שסוחבים שק תפוחי אדמה. אנחנו ממש מושכים אותה, כי היא כבדה. היא צורחת בקולי קולות, לא רוצה ללכת למקלט, ולא תמיד יש לנו כוח לריב אתה. זו הסיבה שאנחנו מעדיפים, לפעמים, להישאר בבית ולסמוך על הנס.

איך אפשר ללמד אותה שצריך לרדת למקלט?

סכנה גדולה להישאר בחוץ, כשנשמעת האזעקה. שום תירוץ לא יכול להניח את הדעת. אבל ברור שבכוחניות לא תוכלו לנהל את המערכה הזו מול הילדה.

אתם קראתם ליחסים אתה: מלחמת כוח! (סוחבים אותה בכוח).

ילדים ממשיכים להתעקש, כל עוד אנחנו מאפשרים להם זאת. והם יעשו זאת עד שיכניעו אותנו. הנה, עובדה שבעל כורחכם וויתרתם על דבר שחשוב לכם כל כך.

מה כן לעשות? קודם כל להסביר לילדה מה קורה פה. מדוע יורדים למקלט, בעצם. הסבירו לה ברמה המתאימה לה שהמקלט שומר עלינו, שלא יקרה לנו משהו רע. הניחו במקלט דבר מתיקה, אפילו קטנטן, לשעה זו, והבהירו לה שרק שם מקבלים אותו.

הסבירו לה: מיד אחרי שתסתיים האזעקה, נחכה עוד כמה רגעים, ואז נעלה בחזרה.

אחרי הכול אמרו לה שאם היא תרצה לרדת ברגליה – תשמחו שתעשה זאת, אם לא - תיקחו אותה על הידיים! אל תוסיפו את המילה "בכוח!", אלא קחו אותה בטבעיות, אם אינה יורדת בעצמה. אל תשכחו שהיא עדיין ילדה קטנה, שקשה לה, אולי, לרדת במהירות בשעת לחץ, וסביר מאוד שזה שזירזתם אותה בעבר, גרם לה לסירוב מוחלט.

ברגע שתתנהגו בטבעיות, ללא הפעלת כוח, באופן שמעביר לה מסר חד משמעי, היא תתחיל לבקש לרדת בעצמה, או שלפחות תפסיק לסרב ולצרוח.

איך אפשר להתקלח (ואיך אפשר שלא)?

בתי בת ה-10 לא מוכנה להיכנס להתקלח מאז האזעקות שהיו בשמחת תורה. היא טוענת שהיא פוחדת שלא תשמע את האזעקה, וגם שלא תספיק להתלבש. אני מסבירה לה אלף פעמים שאפשר לשמוע את האזעקה גם כשהמים פועלים, ושאפשר להספיק להתלבש, אבל היא פוחדת. אצלנו בבית מתקלחים בכל יום, אני לא יכולה לסבול שיעבור לילה אחד בלי מקלחת, ודאי שלא יותר מזה.

לפני הכול יש להבין שהחוקים שחלו על ביתכם לפני האירוע הנורא שארע בשמחת תורה, אינם אותם חוקים שיחולו בזמן מלחמה.

קחו דוגמה: כשהילדים הולכים לישון, בימים כתיקונם, האם הם קמים בלילה? סביר שלא. אבל אם תישמע אזעקה – הם יקומו, נכון?

ילדים הולכים לבית הספר בכל בוקר מחדש, אבל אם נקבל הוראה להשאירם בבית, האם הם יישארו? ברור שכן, נכון?

בזמן מלחמה, החיים משתנים. אותה ילדה שפעם לא קמה בלילה, יצאה ללימודים בבית הספר בכל בוקר מחדש, והתקלחה לפחות פעם ביום, משנה מעט מהליכותיה. חלק משתנה כהוראה לציבור, וחלק ישתנה כי האווירה שונה.

לכן, חשוב שלא להיות נוקשים מידי ביחס לילדים, בזמן שהוא בלאו הכי לא מסודר ורגיל.

מצד שני, ברור שאיננו צריכים לוותר על היגיינה, על ארוחות ועל כל נושא בסיסי אחר.

שמת לב שהדברים שהסברת לילדה לא מתקבלים על דעתה? היא עדיין חוששת. פוחדת שלא תספיק, על אף שאת חושבת שכן.

מה כן לעשות? נסי להביא אותה לקיים את הדבר החשוב הזה באופן אחר. הביני את תחושתה. את חששה. תני לה להרגיש שאת מבינה.

אמרי לה שאת תעמדי בפתח חדר האמבטיה לאורך זמן הרחצה שלה. הבטיחי שלא תלכי לפני שהיא מסיימת (נכון, זה יקשה עלייך, אבל שווה).

הבהירי לה שאת תודיעי לה שנשמעת אזעקה, כי ייתכן שלא תישמע אותה, בדיוק כפי שהיא חוששת. הכיני לה את חלוק הרחצה באופן כזה שיהיה מוכן ללבישה מיד עם הישמע האזעקה.

תני לה להבין שהיא צודקת בחששה, ושאת מקבלת את הדברים שלה בהסכמה. הורידי את ההתנגדות שלך, ותראי שהיא תחדל להתנגד.

איך מחלקים את השלל?

המקלט שלנו בבניין הוא מקלט קטן. כשכל השכנים יורדים אליו, צפוף בו מאוד. בכל פעם מחדש יש מריבות, מי יתפוס מקום ואיפה.  אנחנו לא בעוטף, ולכן אני לא פוחד מזה. השאלה היא מה יקרה אם המלחמה תימשך, ונצטרך ללכת למקלט להרבה זמן. אני מסתדר, ולא חשוב לי כל כך איפה לשבת, אבל לאשתי זה מפריע מאוד, וגם לילדים.

עצוב לשמוע את הדברים. הם קורים בהרבה מקומות ובהרבה בניינים.

דיירי הבניין רבים מכפי שיש מקום במקלט לאכלסם.

זוהי שעת מלחמה, וגם כך הכעסים מרובים והלחצים לוחצים, לכן אני ממליצה לא להגיע לידי מריבה וויכוחים.

נכון שלא נוח לשבת בצורה כה צפופה, וודאי שמרגיז לראות אדם אחד, שרואה עצמו "בעלים" על המקום ומתרווח להנאתו. אבל בואו נזכור שבעזרת ה', שישועתו כהרף עין, לא נזדקק למקלט ליותר מידי זמן.

ובינתיים, אני מציעה לבקש מהשכנים פגישה דחופה בעניין המקלט. לשבת אתם, כולם  יחד, ולחלק את המקום בצורה שווה פחות או יותר, בהתחשב בדיירים מיוחדים, כמו אנשים קשישים או תינוקות שזקוקים למקום מתאים.

אני מאמינה שבדיבור יפה, מבעוד מועד, ועם כוונה לוויתורים, עד כמה שאפשר, ניתן להגיע לפשרה, גם אם היא לא תהיה הדבר הכי נוח שיכול להיות.

אומץ מוגזם

אנחנו גרים בירושלים. לא מסוכן פה כרגע ואין חשש מיוחד. היו כמה אזעקות, ועלולות להיות עוד בהמשך. אני פוחדת מאוד באזעקות, אני די לחוצה וחרדתית, במיוחד לילדים שלנו. בעלי לא פוחד בכלל, הוא מתעקש להישאר בבית, ולא להיכנס אפילו לחדר פנימי. הוא אומר שאין מה לפחד, ובכל מקרה החדר שלנו לא תקני ולא יגן עלינו. אני פוחדת עליו מאוד, וגם פוחדת שהבן שלי בן ה-12 ילך אחריו, כי אני רואה שהוא מעריץ אותו מאוד על כך שלא מפחד בכלל.

אנחנו מצטווים לעשות מה שאנו יכולים, כדי להיזהר ולשמור על נפשותינו.

כדאי שתמצאי זמן לשוחח עם בעלך על העניין. אולי אפילו ללכת יחד איתו לרב שאתם מתייעצים עמו, כדי לקבל ממנו הנחייה.

אם בעלך ממשיך להתעקש ולעמוד על שלו, בקשי ממנו, לפחות, שלא יעשה עניין מזה שנשאר בבית, שלא יתגאה בזה, שלא יתווכח על זה, ושלא ישים אותך במקום נחות ויקרא לך "סתם חרדתית".

גם את, מבחינתך, כבדי את בחירתו, שהלא לא תוכלי להביאו בכוח לממ"ד.

ילדים שרואים הורים שמכבדים זה את זה ולא מגיעים לריבים ולוויכוחים קולניים, לומדים לקבל דברים כהווייתם. ואם הם שומעים מכל חבריהם שנכנסים לממ"ד או יורדים למקלט, סביר שגם הם ינהגו כך.

כדי שלא לגרום להם הרגשת דחייה מהמקלט או מהממ"ד, אני מציעה לנסות להרגיע את עצמך. לא לרדת בלחץ למקלט, גם אם הפחד גורם לכך. להראות להם את הטוב שבישיבה במקלט בצוותא, כמו למשל: "החברים שלכם שם!", או "בכל פעם שנרד ניקח אתנו חבילת ופלים, או במבה שתחלקו לכל הילדים", וכך הלאה.

ילדים לא יוותרו מהר כל כך על חוויה מהנה.

מנוחה פוקס היא סופרת, מומחית תהליכי חינוך, מנחת הורים ויועצת זוגית