"אבא קפץ על הרימון – כך הוא הציל אותי": העדות המצמררת של הניצול מהטבח

סבין ובנה קורן תעסה ניצלו מטבח בנתיב העשרה ב-7 באוקטובר. השניים התראיינו וסיפרו על השעות הקשות שעברו ועל רצונם לחזור לקיבוץ למרות האסון.

"זה היה בערך בבוקר, אזור 6:23, קמתי בגלל ששמעתי אזעקה, הערתי את אבא שלי ואחי, יצאנו החוצה ובגלל שהיחידה עשויה מגבס היינו צריכים ללכת למיגונית בחוץ. אמא שלי הייתה בבית השני, המוגן. חיכינו כמה שניות ורצנו לשם, אני אבא שלי ואחי הקטן. אחרי בערך 20 דקות שהיינו שם, שמענו ערבים מהכביש האחורי, אבא שלי אמר לנו להיות בשקט ואחר כך הוא רץ אל הבית", סיפר הבן בתכנית "הפטריוטים" בערוץ 14.

האם סבין סיפרה: "בשעה 6:39 בזמן המטח, אנחנו מבינים שמשהו קורה ולא תקין, החלטתי להתקשר לבני הבכור אור, הבנתי שהוא נמצא בחוף זיקים עם שני חבריו הטובים ותוך כדי שאני מנהלת אתו שיח הוא אומר לי 'אמא אני בסדר, יורים פה ירי מטורף', ואני שומעת את הקול שלו רועד. הוא אמר: 'אני פה בתוך מיגונית, אל תדאגי אני לא יוצא ממנה'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, ידעתי שאין בכלל מיגוניות אבל כל הזמן הזה אני מנסה לשמור על פאסון.

"באותם רגעים החלטתי לשלוח הודעה לגיל בעלי, ואמרתי לו 'סע לזיקים, תביא את הילד'. ידעתי שזה יקרה, הוא איש ביטחון לשעבר, לוחם אש, בן אדם שכל החיים הכין אותי לרגע הזה, הוא כבר תפס מחבל בשנת 2009 שחדר לקיבוץ דרך הים. הכתובת הייתה על הקיר, אני לא מחפשת אשמים אבל ידענו. בעלי לא ענה להודעה, חייגתי אליו. היינו פרודים, הוא היה גר מולי ביחידת דיור".

האם הוסיפה כי אור וגיל נרצחו בהפרש של 10 דקות אחד מהשני: אור על ידי חולית מחבלים שחדרה בסירה לחוף זיקים. "8 סירות ובתוכם 12 מחבלים. באותם רגעים קיבלתי הודעה, וידעתי. הם ירו לאור כדור בראש, ילד בן 17, הם תיעדו והעלו את הסרטון. אני לא ידעתי שהבן שלי נרצח, ידעתי רק ביום ראשון. אני לא ראיתי את הסרטון, אני יודעת עליו כי הוא הגיע לכל הרשתות החברתיות".

הילד קורן סיפר על הרגע שאביו הציל אותם: "אבא שלי רץ להביא את האקדח, אחר כך ראיתי אותו עושה משהו אבל לא הבנתי מה, בדיעבד אני יודעת שהוא הרג את המחבל, באותו הזמן נגמרה לו המחסנית ומחבלים אחרים ששמעו לו את היריות הגיעו, הם זרקו עלינו את הרימון בתוך המיגונית – אבא שלי קפץ על הרימון והציל אותנו. ראיתי את אבא שלי על הריצפה, היה דם על הקיר של המיגונית. והוא לא הגיב.

"אני ושי אחי הקטן יצאנו, ראינו את המחבלים בחוץ, אחד מהם ירה באבא שלי פעמים כדי לוודא הריגה. אני לא ראיתי ולא שמעתי כלום כי הייתי בתוך המיגונית, שמעתי רק את הפיצוץ של הרימון. אני בכיתי למחבלים שיעזבו אותנו, כל פעם שניסיתי להציץ, אחד מהם טרק עליי את הדלת. ניסיתי לדבר עם המחבל באמצעות גוגל טרנסלייט, הוא לא נתן לי והוא נכנס לפייסבוק כדי לתעד את הרצח של אבא שלי".

"שאלתי את אחי הקטן אם הוא בסדר, בשלב מסוים הרגשתי כאילו אני הולך להתעלף. מצאתי מים במקרר ושפכתי על שי, חיכינו שם בערך עשר דקות, כששמתי לב שהם הלכו, אמרתי לשי: 'אני חושב שכדאי לנו לברוח'. הוא לא רצה ובסוף יצאנו מסביב לתוך הבית של אמא שלי. דפקתי לה בדלת וצרחתי כדי שתדע שזה אני".

"אמא שלי פתחה את הדלת, ראיתי את זוהר אחי ממש בשוק, היינו על סף מוות, היא הביאה לי חולצה אפורה ושמה לי על החזה. ראיתי את הבשר שלי ברגל שהפך לגומי מרוב פציעות. ניסיתי כמה שפחות להרגיש את הכאב. אחר כמה זמן הגיע חייל, חיכינו עוד זמן ואחר כך כיתת כוננות לקחה אותנו. לפני שאבא מת, היו פיצוצים מטורפים וחזקים, שאלתי אותו איך הוא לא מפחד ונלחץ הוא ענה לי שהוא לא מפחד למות".

בסוף הריאיון, אמרה האם באילו תנאים היא מוכנה לחזור לקיבוץ: "תמחקו את עזה, אני רוצה שתמחקו את עזה, אין אמון, אין פרטנר לשלום, תמחקו את עזה מהמפה, אני מכונה לנדוד עשר שנים, אנחנו נחזור לנתיב עשרה, אנחנו עם חזק, אנחנו נקום על הרגליים, עברנו יום שחור, אבל בחיים זה לא יקרה שוב. אף אחד לא אשם, אנחנו כאן כדי ללמוד מהיום הנורא הזה, עד שעזה לא תימחק אני לא אירגע".