הניצולה מבארי: "חלק ממני יישאר תמיד בתוך הממ"ד"

עטר כץ מאור היא תושבת בארי, שהייתה נעולה כמעט 20 שעות בממ"ד יחד עם ילדיה בשעה שבעלה נלחם במחבלים. "אני כותבת המון, והכול למגירה", סיפרה לעיתונאית חן ליברמן מ"עובדה" בראיון שנערך בקיבוץ עין גדי.

מאור נוהגת לשתף סיפורים מחייה בחשבון הפייסבוק שלה. "יושבים עם מנורת לילה על סוללות. משחקים במשחק אסוציאציות בלחש. בחוץ יריות של צרורות וירי טנק לסירוגין", כתבה בזמן הטבח. "אני עומדת מול הדלת, מקשיבה טוב טוב לקולות שבחוץ. ערבית? עברית? צעדים? צעדים על המרפסת? ושוב מנסים לשבור את הדלת. האם נצא מפה פעם? 'אמא, בואי כבר!', אני מגלה שאנחנו הולכים בנחל. הילדים רטובים ושמחים, המים זורמים, ושמש. רגעים מהממ"ד חוזרים אלי. ואני אליהם.  ומה יהיה איתנו, והאם חלק ממני יישאר בממ"ד לתמיד".

עטר כותבת כבר שנים רבות, אך לא חשבה לרגע שאי פעם תכתוב טקסט כזה, באווירה שבין חיים למוות. מאז שחולצה, היא מפרסמת בלי הרף סיפורים מהיום הנורא ההוא.

"אני מבינה שאני לבד ושאני אחראית על ילדים, אז כדאי שיהיה לי משהו", סיפרה על החלטתה להתחמש בסכין. "בדמיון שלי ראיתי את המחבלים פותחים את הדלת ונקרעים מצחוק כשהם רואים אותי עם סכין. מה אני אעשה עם סכין? אני 1.50 מ' ואחת החלשות. אבל לא היה לי שום רעיון אחר. בדמיון שלי ראיתי את המחבלים פותחים את הדלת ונקרעים מצחוק כשהם רואים אותי עם סכין. אני מבינה שיש סיכוי טוב שזה גם אנחנו. שיכול להיות שייכנסו והילדים שלי יישמעו אותי נרצחת והלוואי שהם יישארו בארון".

היא דיברה גם על הקושי לספר את סיפורה מול המצלמות: "כולנו חיים והבית שלנו עומד. לא ראיתי מחבל בעיניים". בפוסט נוסף שפרסמה תיארה את רגעי החילוץ: "יוצאים מהבית, הם על הידיים שלנו, עוצמים עיניים בכל הכוח, נגיד להם מתי לפתוח. הם רועדים לנו בידיים כמו עלים: 'אמא, אני מפחד'. יוצאים החוצה ופוגשים בשורה ארוכה את השכנים שלנו על השביל. קשישים, הורים וילדים. עומדים ומחכים כדי לפנות כמה שיותר בבת אחת. יריות, וזה קרוב. הילדים רועדים לנו בידיים.

"מתחילים לזוז. אני והילדים עולים לג'יפ עם עוד 2 משפחות. אני עושה היכרות בין הילדים לחייל שמאבטח את הג'יפ מבפנים. שידעו שיש לו שם ולב ושאכפת לו מהם. כמה יהיה לנו עוד לתקן. האם אי פעם יאמינו בבני אדם שוב? משטח הכינוס אנחנו עולים להסעה של חיילים, צפונה. אחרי 25 דקות של נסיעה מתוחה אחד מהם צועק לכולם - אפשר להוריד אפודים! אני מסתכלת על הילדים הרועדים שלי ואומרת להם – זהו, אנחנו בטוחים".