אפרת ברזל: אנחנו, הבנות, זקוקות לזמן עם הלב שלנו

שני עניינים הקשורים לזמן בלב של בנות.

מה, בלב של בנות יש זמן?

אה, ודאי!

עניין ראשון.

פגשתי השבוע אישה צדיקה, יקרה, עדינה, ורגישה, שלחשה לי באוזן בדאגה את המשפט הבא: "תגידי, אפרת, אני נראית לך נורמלית?".

האמת שהיא נראתה לי ממש נורמלית, בתחילה, לא הבנתי את השאלה.

הטיתי פנים, איך כותבים "הטיתי", ככה? איזו מילה מצחיקה. בכל אופן הטיתי את הראש טיפה שמאלה בזווית שואלת, העמקתי את שני הקמטים מעל האף, בדרך אל המצח, אלה שהנכדה שלי קוראת להם "שבילים", ושאלתי את האישה למה היא מתכוונת.

"מאז האסון בדרום", החלה האישה הרגישה הזו לספר לי בשקט, "אני לא מכירה את עצמי. אני שומעת את הסיפורים, ומודעת לכל האנשים שאיבדו את יקיריהם, או מחכים לבני משפחותיהם שבשבי, או גם וגם. אני חושבת על מה מרגישים בתוך עצמם, אולי, החטופים. האם הם יודעים ששבת באה עליהם גם בתוך עזה, האם נותנים לנשים שם רק פיתה עם גבינה, או שנותנים להם גם נרות שבת, להדלקה. חושבת על הפחדים של הילדים הקטנים שהחמאס לקח, אוספת שולחנות וכיסאות ומעבירה לדירות של מפונים. הייתי פעמיים", היא ממשיכה, "בשני מלונות, כדי להביא בגדים. אבל"---

"אבל מה?", אני שואלת אותה.

"אבל אני לא באמת מרגישה כלום. אני כאילו אטומה, אני כאילו, לא מזהה את עצמי רגשית".

היא המשיכה, "אני מבינה ולא מבינה. אני לא מספיק עצובה בשביל גודל האסון, לא מספיק בוכה. אני בטבע שלי, אם להשוות לדברים קשים אחרים שהכרתי קודם מהחיים שלי, ושל אחרים, אמורה הייתי לקחת את הדבר הקשה הזה שקרה, הרבה יותר קשה".

חיבקתי אותה, כי לפעמים אין מה להגיד יותר מחיבוק, במיוחד שהרוח הדרומית הזאת נשבה אותנו החוצה ישר מהחיבוק של הסוכה.

התעסקתי השבוע עם הרוח הדרומית שחז"ל כותבים עליה, שהיא היחידה שיכולה לשבר ארזים. עצים חזקים. ארזי הלבנון. צפון-דרום, הכל נהיה לי בראש סלט.

חשבתי על בית המקדש והחומרים שבנו אותו, חשבתי על בית הנפש שנפרץ אצל כולנו.

והתחלתי לענות לה,

כאילו שאני יודעת לענות.

והתחלתי להסביר לה,

כאילו שאני יודעת להסביר.

כאילו שמישהו יודע פה משהו יותר ממישהו אחר.

דיברנו על מנגנוני הגנה, וחסימות רגשיות זמניות, וכמה חשוב עם היד על הדופק, לראות שעם הזמן את כן חוזרת לעצמך ולרגישות שלך. דיברנו על לדעת מתי חשוב להתייעץ עם מומחה, דיברנו על לב יהודי אמיתי שתמיד שם, ערב לחברו, אבל שגם בלב שלו יש שלבים לעיכול, יש ימים של כהות וקהות. דיברנו על גבול שֶלֵב יכול להכיל כדי שיישאר לב. דיברנו על פרופורציות וכמות של דם, דמעות וכאב, דיברנו על מתי דמעות אינן פועלות באופן רגיל. דיברנו על הנה, זהו רגע לשלוף בו אמונה והודיה, על זה שהיא כאן, והיא בסדר. דיברנו על הפרדות ועל תחושה של ביחד, דיברנו על אגירת כוחות נפש שנצטרך אחר כך, על משק רגשי לשעת חרום ועל זה שהיא לא לבד, כי יש עוד כל כך הרבה נשים כמוה, גם גברים, ועל איך תמיד כשמדברים החוצה כבר מגלים את הכוח של צרת רבים.

* * *

והנה העניין השני, שקשור למשהו שאנחנו באמת באמת צריכות.

אנחנו, הבנות, זקוקות לזמן עם הלב שלנו. זה משהו שבטבע של התקדמות רגילה של שנה, היה מונח שם ברגיל, בסוף, אחרי ההתחלה.

אחרי בישולים של חגים, תפילות, אירוחים, שטיפות של כלים וניגובי חיתולים. תקופה שלמה, עוד לפני ראש השנה, שהיינו בה מחייכות, מגוונות מנות, עורכות שולחנות. וכל הזמן הזה, נהנינו לתת מעצמנו, אבל גם ידענו, שאחרי החגים יהיה לנו קצת שקט של הזמן שהוא הלב שלנו. זמן לבד, זמן של בהייה, זמן של כתיבה, "זמן שמיים", כמו שחברתי מיכלי תמיד אמרה. זמן של יצירה, ומוסיקה, ועלים ושירה.

והזמן הזה לא בא.

ובגלל שבזכות נשים צדקניות, ובגלל שאם אנחנו נהיה ב"ריק" של זמן איכות עם עצמנו, יהיה רע מאוד, כי בהיעדרו, לא נוכל לחזור להיות אנחנו,

ובגלל שכולכם, הכי צריכים אותנו: אנחנו הולכות.

להתראות.

הולכות שעה בשקט למרפסת, הולכות לבד לפינה של גן שעשועים, מתחבאות מאחורי קרוסלה. הולכות לראות ים וגלים, הולכות חזרה למלא את עצמנו בהבנות, הולכות אל לבד מרפא כזה, מחזיר אלינו רגשות, דיבורים שרק אנחנו שומעות, הולכות לנסות להחזיר לעצמנו דמעות.