האם אנחנו מאמינים באמת בתוך תוכנו שהשם יתברך הוא הכל יכול?!

הנה לנו פסוקים משמחים מאוד מפרשיות אלו (פרק י"ח פסוקים י'-י"ד), כאשר המלאכים באים להיפרד מאברהם לאחר הכנסת האורחים הנפלאה ביותר שערך להם: חמאה, חלב, שלש לשונות בחרדל, עוגות וכו' וכו'. בא המלאך מיכאל לבשר לאברהם, כדלהלן: "וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים, חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר, אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם, לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?! לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן".

לא להתייאש אף פעם!

אחרי הבשורה המשמחת ביותר, בורא עולם שואל את אברהם: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?!", כלומר שרה נתבעת על זה שהיא צחקה, כי נראה מדבריה שהיא לא האמינה כל כך שיכול להיות שהיא בת 90 שנה תלד. לכן הקדוש ברוך הוא תמה עליה: "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?!", רואים מכאן עד כמה האמונה של היהודי צריכה להיות חזקה וחדורה בו כל כך, ולא להתייאש אף פעם!

יש תפילה שהיא נענית לתשעים שנה

והנה במדרש הגדול (פרשת וארא ז', ז') כתוב: זהו שאמר הכתוב (משלי כ"ז, כ"א): "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב, וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ", לא ניתנו מצוות אלא לצרוף בהן את הבריות. מה הצורף הזה מכניס את הזהב לכור ומסננו פעם ראשונה שניה ושלישית עד שהוא מעמידו על בוריו, כך הקדוש ברוך הוא מייסר את הצדיקים כל אחד ואחד כפי כוחו. יש תפילה שהיא נענית למאה שנה, מאברהם, דכתיב "ואברהם בן מאת שנה בהיולד לו את יצחק בנו", יש תפילה שהיא נענית לתשעים שנה, משרה, דכתיב "ואם שרה הבת תשעים שנה תלד"... יש תפילה שהיא נענית לארבעים שנה, מיצחק, שנאמר "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה"... אבל חנה לא שמענו לכמה נענית תפילתה וניתן לה שמואל? אמר רבי שמואל בשם רבי יונתן: בת מאה ושלשים שנה נפקדה חנה, כשם שנפקדה יוכבד. ע"כ.

נמצא ששרה אמנו התפללה 90 שנה שיהיה לה בן, הוי אומר שהיא לא התייאשה, אז למה אם כן כשבא המלאך ומבשר לה שבשנה הבאה יהיה לה בן, היה קצת קשה לה להאמין שככה יהיה, הרי אם היא חלילה לא מאמינה בזה, אז למה היא ממשיכה להתפלל על זה גם בגיל 90 שיהיה לה בן?

אתה מאמין באמת שהשם הכל יכול או לא?

מובן שאין לנו שום שיג ושיח להבין, מי בכלל היתה שרה אמנו עליה השלום ולא כלום, רק שהתורה נתנה לנו רשות ללמוד במה שאפשר להתחזק ולחטוף עוד ועוד. ונבאר את הדברים:

הנה אדם מתפלל לקדוש ברוך הוא שיושיע אותו או את מישהו אחר, אבל לפעמים הוא עצמו לא מאמין באמת שהישועה אכן תבוא. למשל, אם חלילה יש חולה רציני מאוד שהרופאים התייאשו ממנו לגמרי, ואפילו אמרו שיש לו עוד שעות ספורות לחיות וכו'. ובכל זאת אנשים מתפללים עליו וקוראים תהילים, ומבקשים מהשם שישלח לו רפואה שלימה, אבל צריכים להתבונן, האם באמת הם מאמינים שזה יכול להיות שפתאום החולה ירגיש יותר טוב, ואט אט יצא מהחולי שלו לגמרי, ויחזור להיות בריא ושלם כאחד האדם? הרי בוודאי שעלינו להאמין שהקדוש ברוך הוא אין לו שום מעצורים או הגבלות שהן מלהושיע, חלילה, אלא שלא תמיד האדם שמתפלל, נותן אל לבו להאמין באמת מעומק הלב בכח התפילה שלו. הוא אמנם מתפלל ומבקש, אבל צריך לראות אם בתוך תוכו הוא חזק עם האמונה בבורא יתברך שבאמת הוא הכל יכול. נמצא שעדיין צריך להתחזק חזק חזק באמונה הזאת של: "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?!", להחדיר עמוק עמוק בליבנו שהקדוש ברוך הוא ישתבח שמו ויתעלה כבוד הדרו, הוא הכל הכל יכול, והכל זה ממש הכל, כפשוטו בלי שום הגבלה שהיא.

קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה

עוד דוגמא, אדם שהזיווג שלו מתעכב הרבה שנים, הוא כבר בן שלושים וארבעים או יותר, ועדיין אינו נשוי, הוא מתפלל על זה ומבקש על זה מהשם יתברך, ועדיין לא נענה. אבל האם באמת בתוך תוכו הוא מאמין שאי פעם הוא יראה את עצמו עומד תחת החופה ונותן טבעת לכלה שלו?!

אבא ואמא, סבא וסבתא

כמו כן, זוג שנשואים שנים רבות ועדיין לא זכו לפרי בטן, והם עדיין מתפללים ותורמים צדקות, ועושים סגולות וכו' וכו', אבל כדאי שיבדקו את עצמם, האם באמת הם מאמינים בהקדוש ברוך הוא שיבוא יום והם יטיילו עם עגלה עם תינוק או תינוקת?! האם באמת הם מאמינים בהקדוש ברוך הוא שיבוא יום והשקט שיש להם בבית, יופר על ידי קולות של תינוקים ותינוקות, וקולות של ילדים וילדות שירוצו וישחקו וירעישו, ויפריעו להם לישון, או יבכו בלילה ויצטרכו לקום להאכיל אותם וכו' וכו'. האם באמת הם מאמינים שיבוא יום, והם יובילו לחופה את בניהם ובנותיהם, ויבוא יום ויקראו להם סבא וסבתא?! "הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?!".

"בחיק ירא אלוקים תינתן"

זכיתי ברוך השם להכיר אברך יקר, נשוי לאשה טובה, הוא בגיל 53 והיא בת 50. 30 שנה עברו ועדיין לא היו להם ילדים. בכל שבת הוא מתפלל איתנו, והיה מבקש שנעשה לו ולאשתו "מי שבירך" בספר תורה, שיזכו לזרע קודש של קיימא. 'ואת חטאי אני מזכיר היום', הייתי מכבד אותו ועושה לו "מי שברך" כפי שהוא מבקש, אך בליבי הייתי חושב, כאילו חלילה זו "ברכה לבטלה". והנה ישתבח שמו בורא עולם, לפני שבעה חודשים בליל שביעי של פסח, הוא מספר לי שברוך השם אשתו בהריון בחודש החמישי. ותהילות לאל יתברך לפני כחודשיים היא ילדה בת, בסימן טוב ובמזל טוב.

שאלתי אותו, עשית הרבה סגולות, אבל מה היה הדבר שהרגשת ממש שפעל מעל הכל? כי אין ספק שהכל פעל בשמים, הלוא אין תפילה חוזרת ריקם, וכבר כתב הגאון החזון איש זצ"ל באיגרותיו: כי התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם. אין תפילה ששבה ריקם, אין מילה של תחינה וריצוי שמוציא יהודי מפיו שלא תפעל את פעולתה, אם היום אם למחר, אם בשנה זו אם לאחר שנים רבות, אם אצל המתפלל אם לזרעו אחריו. דבר זה צריך להיות חדור בתודעתו של כל יהודי. ע"כ.

רק שירים וריקודים והודיה להשם יתברך

ואז הוא אמר לי, שאשתו קיבלה על עצמה במשך 40 יום לומר 8 פעמים בכל יום, פרק ק' בתהילים, הוא פרק קצר: "מזמור לתודה", ובעיקר לומר את זה בנחת ובנעימה. ואחר כך לדבר עם השם יתברך, ורק להודות לו שוב ושוב על זה שאין להם ילדים. והנה היא סיפרה, שבתחילה זה היה לה קשה, היא היתה מודה להשם, אבל חלילה כמו שמכריחה את עצמה. אך לאחר כמה ימים, היא קיבלה פתאום שמחה כל כך גדולה, והיתה ממש רוקדת ושרה לבד בבית עם עצמה, ומודה להשם יתברך מכל הלב בשמחה ושירים וריקודים שאין להם ילדים. וככה עשתה במשך 40 יום.

והנה ביום ה-42 הודיעו לה בחסד השם שהיא בהריון, ישתבח שמו בורא עולם ויתעלה כבוד הדרו, אשר לא עזב חסדו מאתנו. אם כן, מי יעמוד בסוד השם? מי חלילה ייאש את עצמו מכל מיני תקוות שהוא מחכה וממתין לישועת השם, אם בענייני זיווגים, אם בילדים, אם בשלום בית, אם בפרנסה ועוד ועוד? חלילה מלהתייאש. ואדרבה ואדרבה יתבונן במה שאמרו חז"ל הקדושים בגמרא מסכת ברכות (לב ע"ב): אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל שנאמר (תהלים פרק כ"ז פסוק י"ד): "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'", קווה וחזור וקווה.