"הם רוצים להיות ילדים, אבל הסיפורים שלהם קשים": הגננת של ילדי בארי בראיון מצמרר

"קוראים לי בת בארי, ואני יודעת שהאסוציאציה הראשונה שעולה כיום לשמע השם הזה, היא שאני מתגוררת בקיבוץ בארי, אבל אין זה נכון כלל", את המשפט הזה אומרת בת בארי כבר בתחילת שיחתנו, כאשר היא מציגה את עצמה כגננת בגן 'תמר' של ילדי קיבוץ בארי.

בת מתגוררת בכלל בעכו, והיא עובדת כמחנכת בתיכון של רשת 'דרור בתי חינוך'. אלא שלאור המאורעות האחרונים היא התבקשה להגיע לסייע בפתיחת הגנים לילדי קיבוץ בארי, וכך התייצבה במלון בים המלח, בו שוכנו כל המשפחות מהקיבוץ.

"הגן נפתח לפני כשבועיים וחצי", מספרת בת, "עשינו זאת רק לאחר שקיימנו שיחות מקדימות עם כל ההורים, כדי להבין קצת על המצב של הילדים וגם כדי לשמוע על איך שהיה הילד לפני כל מה שקרה, ניסינו להבין מיהו באמת. השיחות האלו נעשו בערך שבוע אחרי האסון, כשהאווירה הייתה נוראית והכל טרי-טרי ולא פשוט. למרות זאת קיבלה רשת 'דרור בתי חינוך' החלטה ברורה לפתוח את הגנים, וככל שהזמן עובר אנחנו מבינים כמה שזה היה נכון חשוב".

להחזיר את השגרה

"אני גננת לגילי 3-4", מציינת בת, "ורואה מקרוב שהילדים זקוקים למסגרת ולשגרה שיהיו כמה שיותר דומות למסגרת שהוכרה עד האסון. זו גם הסיבה שהשארנו בכוונה את שמות הגנים בדיוק כפי שהיו בקיבוץ, כי בקיבוץ כל ילד יודע באיזה גן בדיוק הוא לומד, וזה דבר שמלווה אותו לאורך שנים. גם ההרכב של הילדים בגן נשאר כמעט לגמרי כמו במקור. היה חשוב לנו להחזיר אותם כמה שיותר למוכר והאהוב".

מה הילדים זוכרים ממה שקרה?

"מדובר בילדים ממש קטנים, אבל ברור שהם זוכרים כל פרט. יש לנו בגן ילדים שהיו בממ"ד במשך עשרים שעות, בלי שירותים, מים או חשמל, חלקם עם אבא שיצא לכיתת כוננות ונשארו רק עם האמא. יש ילדים שלא הסתתרו בממ"ד אלא בשיח עם ההורים, או שהיו במנוסה. יש ילדים שביתם נשרף והם זוכרים את הריח, ויש גם ילדים שכלל לא היו בקיבוץ באותו יום. אבל גם להם יש כמובן את ההתמודדות שלהם. גם האובדן תופס כמובן חלק ניכר מחייהם. יש ילדים שאבדו סבא וסבתא, יש כאלו שאיבדו הורים או בני משפחה קרובים אחרים, וגם אלו שלא איבדו מישהו מהמשפחה – מכירים רבים מבני הקיבוץ שנרצחו, כי זה קיבוץ, ובקיבוץ כולם מכירים את כולם".

הילדים מדברים על כך, ומשתפים בזיכרונות?

"הם משתפים המון, אבל הכל בהתאם לגילם. הם יכולים למשל להגיד לי: 'את יודעת שהבית שלי נשרף?' או 'את יודעת שהבובות שלי נשארו בבארי?' אבל בעיקר אני רואה שהם מוציאים את התחושות והזיכרונות שלהם במשחק. כך למשל יש לנו בית בחצר של הגן, והם כל הזמן נכנסים אליו כאילו היה ממ"ד וממש משחזרים שם את הסיטואציות שחוו. הם אומרים למשל: 'בואו נתחבא ונהיה בשקט', וגם מסבירים: 'יש בחוץ אנשים רעים' או 'גנבים' או 'מחבלים'. כל אחד לפי מה שהסבירו ואמרו לו. ההנחיה שקיבלנו מהפסיכולוגית היא לדבר איתם על הנושאים הללו ולהשתדל לקחת את המשחק לכיוון חיובי ולהפוך אותם לבעלי שליטה וכוח, כדי לדאוג לכך שהפעם הם יצאו מהסיטואציה כמנצחים. הרעיון הוא להוציא אותם מתוך הקיפאון הקשה כל כך שהיו בו כשהיו בממ"ד".

צועדים קדימה, לניצחון

אבל מעבר לאותם זיכרונות ודיבורים, מדגישה בת שהשגרה בגן היא שגרה רגילה לכל דבר. שגרה של גן ילדים. "יש לנו סדר יום שכולל מפגש, משחקי חצר, ארוחת בוקר, וכדומה. ממש כמו בגן רגיל. יש לנו גם שירים, בדיוק כפי שהיו להם בגן, ואנחנו מקפידים לשיר אותם בכל יום, כדי לחבר אותם למה שהם זוכרים ומכירים".

ומה התוכניות להמשך? כמה זמן את חושבת להמשיך במשרה הזו?

"לפני שהביאו אותי ואת יתר העובדים לכאן, הבהירו לנו שעלינו להתחייב למינימום חודש, מכיוון שכל העניין הוא לייצר עבור הילדים מסגרת קבועה, שלא יחוו משהו שמשתנה מידי מספר ימים. בכל יום שעובר אני רואה עד כמה שהילדים אכן מסתגלים למקום החדש, הם נקשרים אליי מאוד וזה מעניק להם הרבה יציבות בתוך המציאות הבלתי שפויה שהם חווים. אני מרגישה שגם להורים משמעותי מאוד שהם יודעים מי נמצא עם הילדים שלהם, והם כבר נקשרו אלינו ונותנים אמון בצוות. זו הסיבה שאני לא רואה את עצמי עוזבת בקרוב, ובשלב זה אני ממשיכה עם הילדים המתוקים".

על השאלה "עד מתי" מתקשה בת להשיב. "מישהו מאתנו יודע מה יהיה אתו מחר?" היא שואלת לבסוף, "גם המשפחות מהקיבוץ אינן יודעות כמה זמן הן יישארו עוד בים המלח, מתי יוכלו לחזור לבארי, ואם בכלל. אבל דבר אחד ברור – נקשרתי לילדים ולהורים מאוד, לי בעצמי יהיה קשה מאוד לעזוב אותם".

בת עוצרת לרגע, ואז מוסיפה בגילוי לב שלדעתה יש הרבה מה ללמוד מהילדים האלו. "המדינה כולה מצויה כבר חודש בתהליך של אבל נוראי, גם הילדים שותפים לכזה תהליך, אבל הם מצליחים להרים את הראש ולהביט קדימה. למרות כל מה שחוו הם מצליחים בחלק גדול מהזמנים גם לחייך ולשמוח באמת, מהלב. כשרואים אותם משחקים, צוחקים ומשתעשעים זה ממש נותן תקווה, ומשרה תחושה של ניצחון", היא מסכמת.