תחרות הסיפור הקצר: מלאך אחד שיאמר "גדל"

הכי אוהב עומר את הצמח עם הפרחים הסגולים. הם יפים כל כך, לא דורשים שום דבר מאף אחד, רק קצת מים ושמש והם מרוצים. למזלו יש להם גינה ענפה שנותנת לו שעות רבות של תעסוקה. הגינה שלהם מחזירה לו אהבה, בדמות פריחה ולבלוב מרהיבים.

אמא שלו אומרת: "איזה נס שיש לנו אותך, עומרי, אתה יודע כמה כסף אתה חוסך לנו על גנן מקצועי?!".

ואבא שלו אומר בגאווה: "יש לך עתיד, ילד, יש לך ידיים, תנצל אותן".

"הי, עומריקו", אורן, רכוב על אופניים ומוקף בחבורת מעריצים, מעיר אותו משרעפיו, כשהוא עם המשפך האדום והטוב שיש להם מסבא. "גם אמא שלי מחפשת גנן, כמה אתה לוקח לשעה?". החברים מצחקקים, ופרצופו של עומר מתאים את עצמו לצבע המשפך הישן.

"תבוא גם אלינו", קורא ארז בלעג, "אולי ככה יהיה לך מספיק כסף בשביל ציוד גינה חדש". הם מגחכים כולם.

"יאללה, בואו נמשיך", אומר אורן, אופני ההרים שלו נוצצים בשמש אחרי הצהריים. "כן", מחרה-מחזיק אחריו ארז, "אולי נמצא לך עוד לקוחות בדרך לגבעת השממה".

עומר מקשיב לקולותיהם המתעמעמים עם הרוח.

דמעה אחת חצופה מעיזה לנשור מעינו, נוחתת באמצע עלה הכותרת של פרח הלילך הסגול, ומשם מחליקה לאדמה. טוב שהלכו. מקווה שעד מחר הם ישכחו ממנו ולא יציקו לו עוד.

הוא משרך רגליים באיטיות לחדרו, נעצר באחת לקולות הצחוק שבוקעים מהחדר המשותף שלו ושל כפיר, אחיו התאום. הוא מציץ באלגנטיות ורואה את המחזה הקבוע של כפיר מוקף בחברים רכונים על משחק כלשהו. לא נאה לו לשחק עם החברים מהכיתה המקבילה.

הוא חוזר לסלון, מתיישב באנחה על הספה החומה הדהויה ושוקע בספר שלקח אתמול מהספרייה. הטלפון שמצלצל עוצר אותו באמצע המתח. חבר שלו זה בטוח לא, אבל אולי זה משהו חשוב לאחד ההורים.

"הלו?".

"הלו? אפשר את עומר?", הקול מוכר לו. "את מי?", הוא שואל כדי להיות בטוח במען. "את עומר".

"אה, זה אני. מי זה?".

"אה, עומר, יופי", אומר החבר במבוכה, "זה זיו. יש מחר מבחן בחשבון, וחסר לי הרבה חומר. יש מצב שאני בא לצלם ממך?".

"אה, נכון, יש מחר מבחן, שכחתי. אתה יכול לבוא בשמחה, אני בבית".

אם יש מחר מבחן, זה אומר שכפיר יבקש ללמוד איתו עוד מעט. כמה מרתק שכולם נזכרים בו כשהם צריכים אותו, סוג של "שמור לביקורת" כזה, הוא חושב במרירות.

אבא שלו גאה בו מאוד. "כמה שכל אלוקים נתן לך, בן", הוא אומר לו בקורת רוח כשהוא מראה לו עוד מבחן עם ציון מאה, "אתה תגיע רחוק". אלה הרגעים היחידים שבהם הוא מרגיש שכפיר מקנא בו, בעיקר כשכפיר מקבל תגובה כמו "בסדר, כפיר, רואים שהתאמצת, בפעם הבאה תנסה יותר"; או - "מה יהיה, כְּפִירוּש", אנחה, "טוב, לא נורא, גם אני הייתי מקבל ציונים כאלה. העיקר שעשית את המבחן ביושר".

תמיד בלילה שאחרי, כפיר לוחש לו בשקט מהמיטה השנייה: "הלוואי שהייתי יכול להחליף איתך, עומרי. הלוואי שהיה לי עוד קצת שכל".

"שכל זה לא העיקר בחיים, כפיר", הוא תמיד מחזיר לו בלחישה, "הלוואי שלי היו עוד קצת חברים".

אחר כך אחד מהם יתחיל להתווכח מה חשוב ועוזר יותר. הוא יגיד שבית הספר נגמר באיזשהו שלב, ושהיו פיזיקאים גדולים שהיו לקויי למידה, כמו אדיסון נראה לו. כפיר, שלא אוהב את ההגדרה, יחזיר לו שאיינשטיין בכלל היה אספרגר, ככה הוא שמע, והוא הסתדר מצוין גם ככה. "אני לא אספרגר", הוא יגיד. "ואני כן לקוי למידה", כפיר יחזיר לו, "ואני לא תמיד אוהב להיות כזה".

 "אבל יש לך אלף חברים, ואתה עושה עשרה חדשים בכל יום", הוא יגיד לו על סף בכי.

"ואתה תוציא שמונה מאות בפסיכומטרי ותהיה עורך דין או מדען גדול, ותקבל כבוד וכסף, ואני אהיה אולי חשמלאי, או שיפוצניק, או עובד באוטו פח הזבל", העיניים הירוקות של כפיר בורקות בכאב.

"שטויות", הוא יגיד לו, "הרבה כמוך הגיעו הרבה יותר רחוק מהרבה כמוני".

והוויכוח לא ייפתר לעולם כנראה.

ובסוף הם תמיד משלימים באנחה את המשפט של אמא, "כל אחד והחבילה שלו".

אחר כך הוא לא ירדם, ויחשוב לעצמו במסכנות שנכון שקשה לכפיר, אבל הוא לא צריך להתמודד עם הקושי שלו כל הזמן, ורוב הזמן הוא נהנה וכיף לו ומעריכים אותו באמת.

אבל הוא צריך להתמודד עם אנשים כל הזמן, צריך להתחנן לתשומת לב, להסמיק ולגמגם כשהם מדברים איתו, להגיד להם שטויות שהוא יתחרט עליהם חודשים אחר כך, אף על פי שהם שכחו שהם דיברו איתו דקה אחרי, ולהיות מתוסכל. כל הזמן. כמעט כל הזמן. אז הוא גומר את המבחן לפניהם, אז מה?! ואז הוא צריך לחכות איתם בחוץ עד שכל שאר הילדים יגמרו, ולשלב ידיים חזק, שזו תנועת התגוננות רגשית – הוא קרא את זה בספר אחד – ולעמוד קרוב למעגל שלהם, אבל לא יצליח להיכנס אליו. וגם אם כן, הוא ירגיש קלוץ אחד מושלם. קלוץ עם ציונים של מאיות. מה שווה? עדיף להיות בן אדם עם ציון שישים.

בתזמון מושלם הוא תמיד ישמע אנחה מהמיטה של כפיר. הוא בטח חושב על הבוחן באנגלית מחר, או גרוע יותר, על טקס התעודות אצל סבא וסבתא לביא. עוד מעט תיגמר המחצית.

והם שניהם יתהפכו לצד השני ויירדמו.

*

יום אחד מפציעה קרן שמש בחיים של עומר, קוראים לקרן הזאת אסף. הוא הגיע אליהם מחיפה, והוא יצטרף לכיתה שלהם, נאום המנהל. המורה הורה לו להתיישב במקום הריק, שהיה – כמה לא מפתיע – בשולחן של עומר. סוף סוף יש להם כיתה זוגית, אלוקים אסף את חרפתו.

עומר בוהה בו בסקרנות. הוא נמוך, עם ים של נמשים, והוא מתיישב בכבדות בכיסא הריק שלידו. כל הכיתה עוקבת אחריו בעניין.

עומר שמע את אורן מלחשש בדיחה כלשהי על כבדי משקל. אסף אפילו לא מצמץ. השיעור המשיך. "איך קוראים לך?", לחשש הילד החדש שלידו. "קוראים לי עומר", כתב לו עומר על פתק. "נעים מאוד", אמר אסף בלחישה שוב. "אתה נראה ילד לעניין", הוא הוסיף. עומר נעץ בו מבט מופתע ומבולבל גם יחד, ואסף החזיר לו חיוך.

"בראל", הרעים המורה לחשבון. עומר הסמיק עד שורשי שערותיו ומיהר לתקוע את מבטו בספר החשבון עד סוף השיעור. אורן גיחך שוב מאחור, משהו על צמד-חמד, נראה לו.

הכינוי הזה ידבק בהם בעקשנות, צמדי-חמדי. לאסף לא היה אכפת. לעומר כן, אבל הרווח גבר על הכינוי עשרת מונים. אם יהיה לו ליד מי לשבת בטיולים, ולדבר איתו בהפסקות, וללמוד למבחנים, ולרכב על אופניים, ואפילו לטפל בפרחים שבגינה, הכל שווה. הכל.

לאסף היה גם מעמד די טוב בכיתה, דבר שהעלה את המעמד של עומר במקצת, בעיקר בעיני עצמו.

זה היה הקיץ הכי יפה שלו. אפילו אבא אמר לו יום אחד: "עומריקו, אתה נראה כמו פרח שפתח את הכותרות שלו. עלי כותרת", הוא תיקן, תוך שעומר מסמיק לשמע המחמאה.

הוא ואסף בילו שעות ארוכות ביחד. הכי הם אהבו לשכב על הדשא בלילה ולספור כוכבים, תחביב מעניין של אסף. הוא המציא משחקים רבים סביב התחביב שלו, ותמיד היו קמים אחרי שעה, מצחקקים ומרוצים מעצמם עד כלות.

עומר הרגיש המאושר באדם.

אבל כמו שהשמש הפציעה ככה היא נעלמה מאחורי העננים.

*

"כהן אסף", קרא המורה, "אסף? לא הגיע? לוי אור, מושקוביץ משה"... הוא המשיך בטבעיות.

מוזר, חשב עומר, כשהכיסא הריק שלידו ממלא את לבו בדאגה. אסף מעולם לא החסיר בלי להגיד לו.

"אה, חמדי? צמדי לא הגיע?", שאל אורן כשיצאו להפסקה.

"כנראה שלא", אמר עומר ושכח להסמיק, "אולי לא הרגיש טוב בבוקר". למה הוא דואג כל כך?

בצהריים הוא ניסה לעבור ליד הבית של אסף. החלונות היו חשוכים. הוא דפק ממושכות, וצלצל, ודפק. אפס תגובה. הוא לא ידע מה לחשוב.

הוא חזר הביתה מוטרד, אכל ארוחת צהריים מוטרד עוד יותר. לאן הם יכלו ללכת? הוא ניסה להתקשר לטלפון שלהם כבר שלוש פעמים, אבל התגובה היחידה הייתה: "המנוי אינו יכול לקבל את שיחתכם כרגע, אנא נסו שוב במועד מאוחר יותר". הלב שלו ניבא לו רעות. הוא ניסה להתקשר שוב אחרי שעה, ואחר כך כל רבע שעה, אבל התקליט המעצבן חזר על עצמו בהתמדה רבה. "אנא נסו שוב במועד מאוחר יותר".

בהחלטה של רגע הוא יצא שוב לביתו של אסף. בדרך הוא נתקל בעופר. הם דווקא התיידדו קצת לאחרונה, ביחד עם אסף. הוא נופף לו לשלום, מוסח.

הבית היה חשוך כמו מקודם. הוא ניסה לדפוק שוב, בייאוש. שכן שעבר במקום לפתע פלט לעברו, "הם עזבו בפתאומיות אתמול בלילה, ילד, אין לך מה לדפוק".

עומר הרגיש שהשמיים נופלים עליו. רוחות סתוויות שנשבו צמררו את גבו, והוא קרס על המדרגה, חסר אונים.

הם. עברו. דירה. אין לך מה לדפוק.

הראש שלו דפק כמו פטישים. לא היו לו דמעות. איך אסף עשה לו את זה?!

הוא הסתובב בהחלטיות ופנה לעזוב. ברגע האחרון הציץ על תיבת הדואר האדומה של משפחת כהן. בצבץ ממנה מכתב צבעוני. בסקרנות הוא משך את המכתב, ולא הופתע לראות שהוא מוען אליו.

עומר, אני כל כך מצטער שאני נוטש אותך ככה. מסיבות שאני לא יכול לפרט נאלצנו לעזוב בפתאומיות, להחליף כתובת ומספר טלפון. כנראה לא נוכל להיות בקשר. היית לי חבר נאמן, ואתה תחסר לי כל כך. תמשיך לספור כוכבים בלילה, אני אספור איתך ביחד מרחוק. תאמין בעצמך, יש לך הרבה לתת לעולם. מקווה שיום אחד נוכל להיפגש שוב. חותם בגעגוע, אסף.

ייקח לעומר זמן להתאושש. שמועות יעברו בבית הספר, ולאט לאט ידעכו. דברים אחרים יעלו לסדר היום, והשם אסף כהן כבר יימחק מהיומן, אבל ביחד עם הפרחים הלבנים שהחלו לצוץ בעץ השקדייה החשוף, יפרחו הניצנים שנטע אסף בלבו, בדמות חברות חדשה עם עופר, בדמות ידידות עם זיו, ושוב לא ירגיש עומר בודד כל כך. כשהוא יביט בגינה שלו, שמתחילה ללבלב בפרחים חדשים, הוא יבין שכל אחד צריך מלאך אחד שיאמר לו גדל.