"נהגתי לסייע לחולים מעזה, עכשיו הגעתי לקחת ציציות לחיילים"

הטלטלה שעברנו בתקופה האחרונה יצרה אצל רבים מאיתנו שינוי. אנשים שרחוקים משמירת מצוות מוצאים עצמם נוגעים ביהדות. שוחרי השלום עם אויבינו הבינו שהפרטנר שלהם הוא אחר (מאוד) ממה שחשבו. שוחרי המלחמה בקבוצות מסוימות בעם הרגיעו את הרוחות, אל מול הטוב והאהבה המחברים את כולנו. וגם: טרנד הציציות, התפילין, התפילות, והנתינה האינסופית. הרבנית חגית שירה, הרבנית רחל בזק, מורן קורס ואפרת ברזל מביאות את הסיפורים המרגשים. 

ד"שים מאלוקים

"הייתי באחד מימי שישי האחרונים אצל חיילות בפיקוד צפון, המפקד שלהן התקשר וביקש ממני 'בואי תעשי להן הפרשת חלה'", פותחת הרבנית חגית שירה. "הייתי קצת בהלם מהבקשה שלו, כאילו – מאיפה זה בא?". זו, כמובן, לא שיחת הטלפון היחידה אותה קיבלה הרבנית בשבועות האחרונים. "הרבה מאוד נשים מגיעות לשיעור השבועי שלי או מתקשרות, בבקשה אחת – להתקרב. אני רואה התעניינות גדולה, הן רוצות ללמוד ולדעת, מחפשות לקחת על עצמן דברים. התחלתי להוציא סרטונים קצרים, שמסבירים על הדברים הכי בסיסיים – איך אומרים 'מודה אני', איך נוטלים ידיים, איך מתחילים לשמור שבת. יש לדברים האלה הרבה ביקוש עכשיו. כתוב שלפני שיבוא משיח, כולנו נעשה תשובה בקלות, יהיה משהו שיפתח לנו את הלבבות. אז הלבבות עכשיו פתוחים, אנשים רק מחפשים לעשות טוב".

מול ביתה של הרבנית רחל בזק יש כבר שנה וחצי הפגנות. "היום כל המפגינים האלה מגיעים לשיעורי תורה", היא אומרת בהתרגשות. "מזהים אותם חיצונית. אנשים טובים מאוד, שלא הבינו עד עכשיו את הקשר בין שמירת תורה ומצוות לבין מה שקורה במציאות. אני גרה בשכונה שהדגל שלה הוא להיות לא דתית, ופתאום מגיעים מאות אנשים לשיעורים".

גם ברמה האישית, הסיפורים לא מפסיקים לזרום. "מישהי לחשה לי באוזן השבוע 'הרבנית, לא הדלקתי נרות ועכשיו אני מדליקה', אחת אחרת החליטה לגזור את כל חצאיות המיני שלה. עוד אחת אמרה לי 'לא הייתה לי חצאית אחת בארון, אבל משמחת תורה אני רק עם חצאיות ארוכות'. אלה נשים שמבינות שלא רק החיילים בשטח עושים, אלא גם הן", ממשיכה הרבנית בזק. "אני שומעת מאנשים נוספים אצלנו בקהילה, על כאלה שתמיד היו עוברים לידינו בלי להיכנס, ועכשיו באים ומבקשים ציציות. אימהות אומרות לי 'זה פלא, הילד שלי לא מוריד את הציצית, בחלומות הכי רחוקים שלי לא הייתי מדמיינת דבר כזה'. עם ישראל נאחז במצוות ולא זז מהן".

חברה נוספת של הרבנית החליטה לדבר ברבים על שמירת שבת. "אישה שבעבר היו לי דיונים איתה על שמירת יום כיפור! עכשיו היא החליטה לשמור שבת, לא כי היא מבינה גדולה בעניין, אלא מתוך תחושה שחייבים לעשות משהו עבור עם ישראל. וזה לא הסתיים שם, אותה חברה לקחה את זה צעד קדימה, והחליטה לדבר על כך גם עם העוקבות שלה באינסטגרם. היא אמרה לי 'אני רואה ירידה בכמות העוקבות, אבל לא מוכנה לוותר על הדיבורים האלה'. כל מי שיש לה אינסטגרם יודעת שירידה במספר העוקבות זה מחיר שמשלמים, ובכל זאת היא על זה".

איך את מסבירה את ההתחזקות הזו?

"אחת השאלות שהכי מטרידות אנשים, היא למה הוא כן והוא לא, למה דילגו על זה ועל ההוא לא. אין לזה תשובה, אבל כן אפשר לראות מה שאני קוראת לו 'ד"שים מהקב"ה'. כל מיני סיפורי השגחה שקשה להתעלם מהם, ואנשים פותחים את העיניים והלב ומרגישים אותם".

"לא חשבתי שאדרוך בבית דוס"

מורן קורס מפתיעה גם היא בסיפורים מפעימים. "יש לי חפ"ק רוחני בבית – ציציות, תפילין, טליתות, כיפות, חת"ת, סטיקרים שונים לחלוקה, ומגיעים אלינו כל מיני אנשים. יום אחד דפקה על דלת ביתנו אישה, שהגדירה את עצמה שמאלנית. היא אמרה לי 'אני בין המפגינים הקבועים בקפלן, בחיים לא חשבתי שאדרוך אי פעם בבית דוס, ולא רק זה – אלא אבוא כדי לקחת ציציות לבן שלי ולפלוגה שלו'. עד לא מזמן היא הפגינה נגד הממשלה והחרדים, ועכשיו, כך אמרה לי, 'זו לא הפעם האחרונה שאני מגיעה לכאן, ברור לי שאבוא לקחת ציציות לפלוגות חיילים נוספות'".

הרקע המפתיע ממנו הגיעה אותה מפגינה מחדד את הפער עוד יותר. "מדובר על אישה שנהגה לקחת ילדים עזתים ולשלם עבור הטיפולים הרפואיים שלהם בבתי רפואה כאן בארץ", מתארת מורן. "רק הטבח הנורא הבהיר לה, שהילדים האלה הם השהידים הבאים שרוצים לשחוט אותנו. היא צפתה בסרטון אכזרי במיוחד, ואחריו כבר לא היה לה שום ספק. שאלתי אותה 'הרי אותם אנשים רצחו גם קודם ביישובים שונים, בחווארה?', והיא ענתה לי: 'האשמנו את המתנחלים בזה שהם גרים שם. ובכלל – עד שזה לא מגיע לחברים שלך, אתה לא פותח את העיניים'. היא גדלה באחד מקיבוצי הדרום, ועכשיו יש לה חברות חטופות, פצועות וכאלה שנרצחו. אחריה, הגיע אלינו עוד אבא שרצה ציציות לבן שלו ולחברים, ואמר 'אני מאחים לנשק, אבל הכל הסתובב אצלי בראש. הבנתי שאתם אחים שלי'".

אישה נוספת, מהשכונה בה מתגוררת מורן, הפתיעה גם היא. "היא ובעלה החליטו לקחת על עצמם משהו רוחני בעקבות המצב. הם אנשים בעלי מודעות לקשר שבין גוף לנפש, ומאמינים שחיזוק רוחני יכול להשפיע הלאה. ההחלטה שהם קיבלו היא לשמור טהרת המשפחה. 'טהרה זה משהו שכל העם שלנו צריך לעבור, בעקבות חוסר האחדות בעם', אמרה לי אותה שכנה, 'לכן חיפשנו משהו מטהר, והחלטנו שזה הדבר הנכון'. היא הגיעה אליי בגלל שידעה שאני עוסקת בנושא, וביקשה ללמוד איתי את ההלכות". 

באופן כללי, מוסיפה מורן, "הרבה נשים פנו אליי שהן רוצות לקבוע חברותא ללימוד תורה או לשמור כשרות. סיפור נוסף בו פגשתי היה ביום שישי לפני כמה שבועות, כשיצאתי עם הבנות שלי לחלק נרות שבת. מישהי שהצעתי לה אמרה לי 'אני לא מדליקה נרות שבת, בקטע עקרוני כזה, אבל אחרי מה שקרה אני מבינה שצריך להוסיף אור, וזה יהיה האור שלי'. ואז היא המשיכה: 'אבל זה רק הסיפתח – אני רוצה להדליק נרות כל שבוע'.

"וזה לא סוף הסיפור", ממשיכה מורן. "כמה ימים אחר כך הגעתי לנחם אבלים, משפחה שאיבדה את הבת באסון הנורא. בין המנחמים במקום פנתה אליי אותה אישה, ואמרה 'את מוכרת לי'. אני לא זכרתי אותה, אבל בסוף היא נזכרה: 'היי, זו את שהבאת לי נרות שבת!'. ואז היא המשיכה בהתרגשות: 'היינו שבוע שלם בחוסר ודאות לגבי הבחורה שנהרגה. לא ידענו אם היא בין השבויים או לא. התחושה הזו היא הכי נוראית שיש, זה רדף אותנו בימים ובלילות, מצב קשה מנשוא. שעתיים אחרי שהדלקתי את נרות השבת – התקבלה ההודעה שמצאו את הגופה'. אני לא אמרתי לה דבר, והיא, אישה עם גופייה, הרגישה שיש קשר בין הדברים".

מורן מוסיפה לספר על אלה שהחזיקו בחיבור הרוחני כבר בזמן הטבח: "טלי חדד, שהתפרסמה בתעוזה האדירה שלה להצלת 12 נפגעים באופקים, סיפרה לי על מה שנתן לה את הכוח לעשות זאת. היא אמרה שעד כיתה ו' קיבלה חינוך דתי. ופתאום, באותם רגעים, מילות התפילה שהכירה עמדו לה מול העיניים. היא הרגישה שה' עוטף אותה ונותן לה כוחות עילאיים לעשות את השליחות הזו. זה כוחה של הגירסא דינקותא שהלכה איתה ועזרה לה להציל יהודים במסירות נפש אדירה".

"לא בהיסטריה, לא בוכה, לא חוששת"

אפרת ברזל מצביעה על שינוי קצת אחר – ברובד הרגשי: "נשים רבות כתבו לי אחרי האסון 'אני לא בהיסטריה, לא בוכה, לא חוששת – אולי משהו בי לא בסדר?'. הדבר המעניין הוא, שלא מדובר בנשים שהן בניתוק רגשי כדי לייצר לעצמן איזושהי הגנה, אלא בכאלה שבחודשים ובשנים האחרונות עבדו על בניית האישיות שלהן. מיד עם היוודע החדשות הנוראות, הנשים האלה היו מודעות לכך שאם הן ייקחו פנימה כל סיפור שהן שומעות ויקבלו את כמות הצער של כל הקולקטיב, הן יתפרקו. לכן דווקא בזמן האש הן בחרו באופן מודע לא להיכנס למקומות הרגישים, עד כדי כך שהן היו בתפקוד מלא לחלוטין".

שינוי זה, לדבריה, הוא דווקא אצל הנשים הרגישות ביותר: "אותן נשים אמורות, לכאורה, להיות מרוסקות בזמן כזה של פורענות, ודווקא הן שמרו פה על איזושהי דרגה של מרחק מבחירה, שהצילה אותן. מאוחר יותר הן תיארו לי איך לאט לאט, על פי דלת רגשית שהחליטו לפתוח רק כמה שבועות אחרי האסון, הן בחרו באופן מווסת מה להכניס לתוכן ומה לא. הדבר הנפלא בכך הוא שדווקא מי שאטמה את עצמה לפני, ועמדה מול הערות של 'מה, את לא רואה? לא שומעת?', היא זו שיש לה כוחות עכשיו, כשאנשים אחרים מתחילים להתעייף".

באופן כללי, מה שלא היה בעבר קורה עכשיו. "יש נגיעה בכאב בזמן ההתרחשות, בלי לחכות לטראומות ולכאבי הנפש שיעמיקו ויצריכו אחר כך עבודה של שנים", ממשיכה אפרת. "הגברים שבוכים בלילה בוכים גם ביום, והאפשרות הזו לבכות את הכאב, לדבר על הכשלונות, ולספר לעצמנו על חוסר היוצלחיות שלנו, נראים עכשיו לעין גם ברמה האישית וגם ברמת העם. זה מאפשר לטפל בדברים כאן ועכשיו כדי למנוע נזק אחר כך".

אבל לא רק טיפול בטראומות עולה על פני השטח. "אימהות יודעות איך לדבר נכון עם הילדים שלהן, הן יודעות לתפקד. אפילו אלה שהיו בתוך התופת, וצריכות להסביר לילדים שלהן על אובדן של בן משפחה קרוב, או לענות על שאלות כמו 'ואם יבואו ויהרגו אותנו?' – גם הן יודעות לתת מענה". 

"דבר אחרון לסיום", אומרת אפרת, "פנו אלינו, נשים חרדיות מבני ברק, בבקשה להגיע יחד עם אימהות החטופים ולערוך תפילה גדולה של נשים על הילדים שנמצאים שם, ועל המצב בכללותו. הדבר הזה כבר קרה ועוד ממשיך, אנחנו עומדות יחד בתפילה".