"אני שומע את תיאורי הזוועה מיום הטבח, ונזכר בכל מה שחוויתי כילד בשואה"

שנת 1943. גטו שובלי בליטא.

דניאל גולד בן השש שוהה בחדר צר באחת מדירות הגטו, יחד עם הוריו, קרובי משפחתו ושישה בני דודים צעירים, כולם בערך בגילו והקטן שבהם בן שנתיים בלבד. בניסי ניסים הם הצליחו לשרוד את מסע ההרג והקטל הנוראי שהשתולל באותן שנים בליטא, אך היה ברור שלא יחלוף זמן רב עד ש"יטהרו" את הגטו מהילדים הקטנים, בדיוק כפי שעשו קודם לכן לקשישים.

"זו הייתה תקופה בה ההורים שלנו יצאו מידי יום לעבודה", משתף פרופ' דניאל גולד, כיום בן 86, "ואילו אנחנו, הילדים, נשארנו בדירה בגטו, כשאנו מתבקשים לא להשמיע אף רחש ולא לצאת מהבית. חיכינו בכיליון עיניים עד שההורים יחזרו, ורק בערב היינו נפגשים. הם השתדלו להביא לנו קצת אוכל – לחם או נוזל דלוח שנקרא מרק, לפעמים אלו היו תפוחי אדמה מהזן הכי רקוב שיש. כולנו היינו רעבים מאוד, התנפלנו עליהם כמוצאי שלל רב".

התמונה היחידה מלפני המלחמה. עם בני הדודים

אבל באחד הימים הגיעה הבשורה המאיימת שכולם ידעו שתבוא: הגרמנים הגיעו, והם פושטים על הבתים ומוציאים את כל הילדים הקטנים שמתחת לגיל 13 ואינם נחשבים ל"מועילים" עבור עבודה.

"זה היה בשעות הבוקר", משחזר פרופ' גולד, "אימי ודודתי לאה עוד היו בתוך הבית, אך לפי המהומות בחוץ הבינו מה עומד להתרחש. בלי לחשוב הרבה הן הרימו את פתח המרתף שהיה מתחת לרצפת המטבח, ודחסו את כל שבעת הילדים שהיו בבית אל המרתף. המקום היה כל כך צר, עד שהיינו מחוצים זה לזה, בלי יכולת לזוז, אך הם הזהירו אותנו שלא נוציא הגה, וגם הסבירו לנו: 'יש בחוץ אנשים רשעים שרוצים להרוג אתכם. אתם חייבים לשתוק. אסור גם ללחוש או להשתעל. שמרו על שקט עד שנפתח בחזרה ונוציא אתכם'.

"הן סגרו את דלת המרתף, אלא שבאותו רגע שמחה הקטן, בן השנתיים, פרץ בבכי, ודודתי פתחה שוב את המרתף, שלפה אותו משם, עלתה לעליית הגג, והסתתרה אתו יחד בפינה הרחוקה ביותר מאחורי רהיט. בדפי הזיכרון שכתבה שנים לאחר מכן סיפרה לאה שהיא פשוט אימצה בכל הכוח את ילדה אל חיקה, עד שהוא פסק מלבכות במשך כל השעות הבאות. בינתיים אמא הגיבורה התיישבה על יד השולחן, אחרי שכיסתה את המרתף בפיסות בד, וקיבלה את פניהם של האוקראינים, משתפי הפעולה עם הגרמנים, שנכנסו לבית כדי לקחת את הילדים למשלוח הקטלני באושוויץ. שמענו את המגפיים שלהם וכן גם את גרירת הרהיטים. שמענו את הוויכוחים והצעקות שלהם לאמא, אך את התשובות שלה לא הבנו כי נאמרו ברוסית, ואילו אנו ידענו רק אידיש. עד היום אני לא מבין איך היא הצליחה לשכנע אותם בכך שאין ילדים בבית, אבל בסופו של דבר, כשהגרמנים הלכו, אמא אפשרה לנו לצאת מהמרתף. אמנם היינו בחיים, אך חצי מעולפים בשל חוסר אוויר, מחנק וחוסר אוכל ושתייה. אמא ודודתי רחצו אותנו והשכיבו לישון, אך בכך נגמר פרק חיי הילדים בגטו. כמעט לא נותר בגטו שובלי אף ילד, חוץ מאתנו, שבעה ילדים".  

חיים מתחת למרתף

פרופ' גולד לוקח נשימה עמוקה. ניכר כי הוא זוכר כל פרט ופרט מהמאורעות, ואף על פי ששנים רבות כל כך חלפו מאז, וכיום הוא מתגורר בארץ הקודש ונחשב למדען ולחוקר בכיר בעולם הרפואה, כמו גם לטייס בחיל האוויר בדימוס, המאורעות אינם נמחים מזיכרונו.

"אני יליד ליטא", הוא ממשיך בסיפורו, "התגוררנו בעיר שובלי יחד עם עוד אלפי משפחות יהודיות, והיינו משפחה ענפה - לאמא היו במקור שמונה אחים ואחיות, לאבא היו ארבעה אחים, חלקם עלו ארצה בשנות ה-20 וה-30. לצערי רבים מבני המשפחה לא שרדו את המלחמה, כולל הסבים והסבתות. אך אם נסתכל על חצי הכוס המלאה – אני ניצלתי וכך גם אבא, וכן גם שישה מבני דודיי ודודתי שהיינו כמעט כל הזמן יחד. עברנו יחד את המלחמה באופן שלא ניתן להעלות על הדעת – ילדים קטנים ממש, במקומות הכי מסוכנים שיש, מתחת לעינם הפקוחה של הגרמנים".

על העיר שבלי הוא מספר: "הגרמנים נכנסו אליה בפועל בשנת 1941, אבל עוד לפני כן היה מסע הרג נוראי שבוצע על ידי הליטאים. היו קבוצות של צעירים שהסתובבו ברחובות עם נשק קר – גרזינים ופטישים, והיו שולפים יהודים מהבתים והורגים בהם. אבל ההרג המסודר התחיל כשהגרמנים פלשו אל תוך העיר, הוציאו משם כ-2000 יהודים מתוך 7500 היהודים שהתגוררו שם ורצחו אותם ביערות ללא כל רחמים".

ומה עבר עליכם באותם ימים?

"באותם ימים עוד היינו יחד עם סבא וסבתא וכן עם בני דודנו. ההורים כינסו את כולנו והבהירו לנו שחייבים להיזהר וגם אם שומעים צעקות מבחוץ ופוקדים עלינו לצאת, אין לצאת בשום אופן. אנחנו הפנמנו את הדברים, וכשלמחרת נקשו על הדלת, אף אחד לא פתח. רק בדיעבד הבנו כמה חכם שזה היה, שכן אצל שכנינו שדלת ביתם הייתה פתוחה, התרחש פוגרום אמיתי, וכך גם במשפחות של יהודים רבים בסביבה".

אבל בשלב הבא הם לא יכלו עוד לחמוק מהגורל המשותף, שכן כל תושבי העיר היהודים נקראו לעבור אל הגטו. "הדירות שלנו ניתנו לליטאים, ואילו אנו הצטופפנו בדירות של הגטו – בכל חדר משפחה", מספר פרופ' גולד, "אנחנו היינו בדירה בה שוכנו גם בני הדודים שלנו".

בהתנדבות במשטרה

ההמשך היה מזוויע עוד יותר מכפי שניתן להעלות על הדעת:  "שבוע אחרי סגירת שערי הגטו רצחו הגרמנים את כל ילדי בית היתומים, כי הם 'אוכלי חינם' ואין מי שידאג להם. אחר כך פינו מהגטו את כל הזקנים, ואנחנו נפרדנו מסבא וסבתא שכל כך אהבנו. אף פעם לא ידענו מה בדיוק עלה בגורלם, אך רק מאוחר יותר הבנו שיש מאות קברי אחים בכל רחבי ליטא. אגב, הליטאים שיתפו פעולה באופן הדוק עם הגרמנים. הם אלו שמסרו להם את השמות ודיווחו בדיוק כמה אנשים כוללת כל משפחה והיכן היא נמצאת. במשך שנתיים וחצי המשכנו להתגורר בגטו, והיה לנו כביכול שקט, אך כמובן שאלו לא היו חיים אידיאליים. היינו רעבים כל הזמן, אמא ניסתה להוסיף ללחם היבש מים כדי לנפח אותו קצת, אך זה גרם לנו לשלשולים ולכאבי בטן. גם המרק שהביאו לנו לא היה משביע כלל, לרוב הוא כלל בעיקר מים פושרים ודלוחים, ללא ירקות. מידי פעם ההורים ניסו להכניס בהיחבא מוצרי מזון מליטאים ששיתפו פעולה ומסרו אוכל בתמורה לבגדים או לתכשיטים, אך זה היה מסוכן מאוד וממש לא התאפשר תמיד".

ואיך העברתם את היום? מה עשיתם במשך כל השעות הארוכות?

"כמובן שלא היו לנו מוסדות חינוך בגטו, גם לא חינוך רשמי של כיתות או גנים. בשעות הערב, כשהיינו פוגשים את ההורים, היינו מתאחדים יחד, מנסים לשבת ולשוחח קצת, ובכל פעם מדברים בערגה על ארץ ישראל – כמה טוב שם, כולם שם חופשיים, חם שם ונעים. כבר אז עלה בי הרצון החזק לעלות לארץ".

בשנת 1943, כאמור, רוקן הגטו לגמרי מהילדים, והיחידים שנותרו בו היו שבעת ילדי משפחת גולד. "נותרנו בחיים", אומר פרופ' גולד, "אבל היה ברור שאסור לנו לצאת מהבית אפילו לרגע. זו הייתה סכנת מוות, ובמשך שבעה חודשים היינו כלואים בתוך החדר, שומרים על שקט מוחלט ומסוגרים. אני זוכר את הגעגועים הגדולים שהיו לי לאגם הגדול, רצינו לראות את השמש, וגם את המטוסים ששמענו טסים בשמיים. כל כך קינאתי באלו שיכולים לצאת החוצה. שלא לדבר על כך שמזג האוויר היה קפוא לגמרי, וכשההורים יצאו לעבודה הם לא הסיקו את הבית, כי היה אסור שיבינו שיש שם ילדים, כך שהקור חדר לעצמות והיה נוראי".

תעודת הוקרה

23 שעות בלי תזוזה

בקיץ 1944, כאשר הרוסים התקדמו מדרום מזרח אל צפון מערב, הבינו הגרמנים שסופה של המלחמה קרב, וכדי להספיק מה שאפשר הם החליטו לחסל את גטו שובלי, מה שאומר לקחת את כל האנשים שנותרו בו אל בורות ירי ביערות. "תושבי הגטו שמעו על כך והבינו את המשמעות", מספר פרופ' גולד, "כולם רצו לברוח מחוץ לגטו, אך היה צורך למצוא לשם כך מישהו בחוץ שימתין להם בצד הליטאי. דודי ודודתי התאמצו מאוד למצוא משתף פעולה, ובסופו של דבר אבא איתר איכר במרחק 70 קילומטרים מהעיר שהסכים תמורת תשלום לאכסן בביתו את דודי ודודתי עם וכן את בת דודתי, אותי ועוד שכנה שהצטרפה אליהם. ההורים שלי לא הצטרפו, כי האיכר סירב לקבל גם אותם. אז הם המתינו בגטו וקיוו שיצליחו למצוא מקום אחר. זה לא עלה בידם, ובסופו של דבר פונו כולם למחנה ריכוז שטוטהוף שליד העיר גדנסק בפולין. כעבור זמן קצר הופרדו הגברים מהנשים ונשלחו למערכת מחנות ריכוז שמרכזם דכאו.

"אנחנו הובלנו אל החווה של אותו איכר", נזכר פרופ' גולד, "הוא נתן לנו לחם טרי, ועד עכשיו אני זוכר את הטעם המתוק והמיוחד שהיה לו, אחרי שלוש שנים שלא ידענו מה זה אוכל אמיתי. אחר כך הוא דחף אותנו מתחת לרצפת הבית שלו, שם הייתה פינה מוסתרת על ידי בולי עץ ויריעה. המקום היה נמוך מאוד, לכן נאלצנו לשכב במשך כל היום, ורק בלילה התאפשר לנו לצאת לסיבוב של כמה דקות כדי לחלץ את האיברים, ללכת לשירותים, לרחוץ פנים וידיים ולקחת ארוחת ערב. היינו כל כך דחוסים במקום המסתור, עד שאם מישהו היה צריך להסתובב, כולנו נאלצנו להסתובב גם כן כדי לאפשר לו לזוז. כמובן שהיה אסור לדבר בקול, רק ללחוש. הייתי אז כבר בן שבע, ועד היום אני לא מבין איך הצלחנו כולנו במשך 23 שעות לא לזוז, לא לאכול ולא להתפנות, כשאנחנו ללא תאורה וללא אוכל סביר. אני רואה כיום את נכדיי בגיל הזה, עם כאלו אנרגיות ויכולות, ואילו אנו היינו כמו משותקים מבחינה גופנית ושכלית. שלא לדבר על כך שהתגעגעתי מאוד להוריי, חשבתי עליהם כל הזמן ודאגתי להם".

בנובמבר 1944 הגיעו צבאות הרוסים אל האזור שבו הסתתרו בני המשפחה. "אני זוכר שהאיכר הליטאי צעק אלינו מתוך הבית: 'הרוסים באים, אתם יכולים לצאת!' אבל מכיוון שלא סמכנו עליו, דודתי זחלה החוצה והסתכלה על מדי החיילים, רק כשהיא ראתה בוודאות שהם רוסים ולא גרמנים, היא פנתה לאחד מהם וסיפרה לו שאנחנו יהודים ושנמלטנו מהנאצים. תגובתו של החייל הרוסי הייתה: 'זה בלתי אפשרי. הנאצים הרגו את כל היהודים. אם אתם בחיים, כנראה ששיתפתם איתם פעולה'. לקח לה זמן רב לשכנע אותו שאנחנו באמת יהודים ושברחנו מהגטו".

וכך יצאתם לחופשי?

"כן, כך יכולנו אחרי שנים של מלחמה, לצאת אל אוויר העולם מבלי לחשוש שיהרגו אותנו. המעבר היה כל כך חד – ביום אחד עוד מסתתרים מתחת לרצפה וחוששים לחיינו, וביום הבא כבר יכולים להסתובב בחוץ ככל שאנו רוצים".

שאיפות עד השמיים

לאחר המלחמה שב פרופ' גולד עם דודיו ובני דודיו אל הגטו, ורק שם הם הבינו שלא נותר ממנו דבר. "העיר כולה הייתה הרוסה ומופגזת, אבל למזלנו פגשנו שם משפחה יהודית שהבית שלה נשאר שלם והיא הקצתה לנו חדר בתוך הבית", הוא מספר. "סוף-סוף הייתה לנו קורת גג, ודודי התחיל לעבוד ולהרוויח כסף. כך כביכול התחלנו לנהל חיים חדשים. אבל מהר מאוד התוודענו לזוועה הבלתי נתפסת, כי מתוך 7500 יהודי העיר שרדו בסך הכל כ-500".

ומה עם הוריך?

"כמובן שרציתי כל הזמן לדעת מה עלה בגורל הוריי. יחד עם דודיי ניסינו לדלות מידע אודותם, והסתבר לנו שהם נשלחו אל מחנה הריכוז יחד עם גברים נוספים מהגטו, כולל בני משפחה שלנו. רוב הגברים ממשפחתי לא שרדו, אך דווקא אבי שנקטעה לו אצבע בזמן העבודה בגטו, הצליח לשרוד את מחנה דכאו ולהשתחרר על ידי הצבא האמריקאי. את אימי לצערי לא זכיתי עוד לפגוש".

באותם ימים התחילו להגיע לשבלי ניצולים מליטא כדי לחפש קרובים, ומהם שמע פרופ' גולד על כך שאביו בחיים ושהוא נמצא בחלק המערבי הגרמני ששוחרר. "היה ברור לי שאני יוצא לפגוש אותו", הוא נזכר, "וכך, אחרי מסע ארוך שעברתי יחד עם דודיי אל עבר גרמניה, פגשתי את אבי בתחנת הרכבת, שכן התברר לי למרבה ההתרגשות, שהוא חיכה במשך שבועות לרכבות שמגיעות מפולין כדי לפגוש אותי. כך נפגשנו אחרי שנתיים וחצי של פרידה, וסוף-סוף היינו שוב ביחד".

בתקופה הבאה הם התגוררו בקהילה יהודית במינכן. "מצבנו הפיזי היה טוב יחסית", מצין פרופ' גולד, "אך הרצון, בעיקר שלי, לעלות לארץ ישראל לא עזב לרגע. במשך שלוש שנים למדתי בבית הספר העממי של מינכן עם מורים שחלקם הגיעו מהארץ ורק חלמתי על היום שבו נעבור לישראל. אבא עבד והשתכר יפה, כאשר בינתיים מגיעות אליו הצעות מפתות למגורים בשוויצריה או בקנדה, שם יכולנו לחיות חיים יפים. אבל אני לא רציתי לוותר על החלום, ובשלב מסוים הודעתי לאבא שאני לא מוכן להמשיך בלימודים במינכן, רק רוצה לעלות לארץ. זה כבר הכריע את הכף, וכך  התגשם החלום ועלינו לארץ ישראל".

בעבודה במעבדה

פרופ' גולד עלה לארץ כאשר בגילו הכרונולוגי הוא תואם לכיתה י', אך למעשה, מאוריו רק שש וחצי שנות לימודים. למרות זאת הוא התעקש לאורך ללמוד ולהצליח, ובסופו של דבר אף התקבל לקורס טיס, ושירת בחיל האוויר במשך 35 שנים, כולל במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה וכן במלחמת לבנון הראשונה.  "היה חשוב לי לחתור ולהגיע הכי גבוה שאפשר, במלוא מובן המשמעות", הוא מציין בחיוך. "אפילו השמיים לא היו גבול".

בימים אלו, של מלחמה, פרופ' גולד אינו יכול שלא להתייחס למצב האקטואלי: "כמי שהיה איש צבא וטייס במשך שנים רבות, אני יכול להעיד ששום ניצחון לא הגיע בקלות, ובכל מלחמה נאלצנו לשלם מחירים כבדים מאוד. באופן אישי חוויתי התמודדות לא פשוטה, כאשר חבר טוב פלט עליי כדור, ובמשך כמעט שנה הייתי פצוע. אבל לימדתי את עצמי במשך כל התקופה הזו להתרכז בדברים החשובים באמת – להציב משימות מול העיניים ולבצע אותן, לחתור לעשות את הכל באופן הטוב ביותר, אני רואה את הצעירים שלנו גם היום כשהם חדורי מטרה ומאוד מאמין בכך. כי זוהי הדרך לניצחון".

ניצולי שואה טוענים שהטבח בשמחת תורה החזיר אותם לשנות המלחמה שרצו כל כך לשכוח. גם אתה חש ככה?

"במשך השנים מסרתי הרצאות ב'יד ושם' וגם ברחבי העולם, בבתי כנסת ובאוניברסיטאות שונות. בכל פעם אני מציג את תמונת הילדות שלי בתקופת המלחמה, בה אני נראה כילד מושפל ומפוחד, ואת התמונה שלי כשאני בטייסת של חיל האוויר, כי מבחינתי אלו שני הדברים הקיצוניים ביותר שמעידים על מאורעות חיי. כעת, כשאני רואה את התמונות של חיילי צה"ל היקרים נרמסים ואת ההשפלה הגדולה שחוו ביום הטבח, זה מכאיב לי בעומק הלב.

"גם ההרגשה של חוסר האונים שחשתי כילד בשואה, כשהקלגסים האוקראינים על ראשי ואנו נמלטים באימה נוראית למרתף, חוזרת ומציפה אותי כיום. אני יכול לדמיין יותר מכל אחד אחר את הרגשתם של אותם אנשים שישבו בתוך ממ"ד, כאשר מעבר לקיר יושבים המרצחים ומחכים להזדמנות להגיע אליהם. ההבדל היחיד הוא שזו לא שנת 1943, אלא 2023, וזה לא קורה באירופה, אלא בתוך המדינה שלי שכל כך שאפתי להגיע אליה והתגאיתי בה. כל זה מייצר אצלי תערובת של תחושות רעות מאוד".

ובכל זאת, פרופ' גולד מדגיש שהוא משתדל להיות אופטימי. "אני מאמין שבעזרת ה' עוד נצא מזה, שנמשיך עוד לחיות בארצנו שנים רבות, ושגם אני בעצמי אזכה לראות את האופק כשהוא בהיר יותר, כבר בעתיד הקרוב".