עזרה ראשונה לזוג שמאל-ימין. לפוצץ את עזה או את הנישואים?

עכשיו, אחרי העונג הצרוף של יוסי לפגוע בדנה, רק עכשיו הוא יכול לשחרר אנחת רווחה ולקחת שאיפה עמוקה ורגועה מהסיגריה.

דנה יודעת לעשות את זה לעצמה. בעיה שלה. הוא בעל טוב כל כך, ורק היא זו שבכל פעם מחדש דואגת להכניס אותו לפינות שהוא מעולם לא חשב שהוא יכול להיכנס אליהן.

הפעם זה היה על נושא השקפה. אבל זו לא סתם השקפה. זו השקפה מעוותת כל כך, שהוא לא מבין איך הוא בכלל חשב שדנה נורמלית עד היום. זה הכעיס אותו כל כך שהוא היה חייב לפגוע. הוא לא הצליח, ושוב, וניסה מכל מיני כיוונים, עד שהוא הפך את זה לאישי ביותר, עם הערות מבזות ומשפילות, ורק אז הוא הרגיש מנצח. זהו, עכשיו מחנה השמאל יכול שוב להרים את הראש בארץ הפצועה שלנו, והדרך לניצחון במערכה בעזה כבר סלולה.

במערכה הביתית, דנה ה"ימנית" עם לב פגוע, הלומת קרב מילולי. אבל למי זה משנה כעת? המדינה בסכנה, ומסוכן שאנשים כמוה יסתובבו כאן מאושרים ויחשבו שיש להם במה לומר מה שהם רוצים.

האמת, כשדנה חושבת על זה תוך כדי כדור ההרגעה שהיא בולעת, היא יודעת היטב שהיא לא חפה מפשע. היא מתעבת כל כך את הדעות העקומות של יוסי, שבכל ויכוח, עד שהיא לא מוציאה אותו לחלוטין משלוותו השמאלנית המתנשאת, היא לא רגועה. במובן מסוים, עם כל הכאב, היא חושבת שהיא ניצחה. או לפחות חלקית. יוסי אכן יצא מהכלים לחלוטין, והיא בטוחה שעוד מעט הוא אפילו יתחרט. היא הוציאה שמאלני משלוותו, וזו תחושה מענגת מאין כמותה, עם כל הצער בדבר כשבמקרה השמאלן הזה הוא בעלה.

* * *

בואו נעזוב לרגע את השאלה מי צודק בתיאוריה, ואת העובדה כי בבחירות הבאות לא משנה איזה פתק יניח כל אחד מהם בקלפי או איזו דמות מהדמויות על הפוסטרים תשב על כיסא ראשות הממשלה, מה שהיה הוא שיהיה והוויכוח המיותר שלהם ייעלם בין הרבה דיבורים, יותר מידי דיבורים.

אני רוצה להתמקד בשאלה איך מייצרים אחדות בעם שלנו.

בין איש לאשתו, בין אח ואחיו, בין אב ובנו.

לא מספיק לי המכנה המשותף שלנו כנרדפים על ידי כוחות הרשע. זה מוצא אחרון שאנחנו פונים אליו כשמרגישים סכנה קיומית, ואכן היתה תחושה כזו למספר רגעים היסטוריים. אך ככל שעובר הזמן, והפקקים באיילון שבים למסלולם, הפילוג והשסע מעמיקים עם תחושות ורגשות שניתן כבר לומר ולריב עליהן. לא צריך אקדח מכוון אלינו בשביל לייצר אחדות.

אז איך עושים את זה?

נתמקד בבני זוג, ומשם ייקח כל איש את לקחו עבור אדם בעל דעות השנואות עליו.

הדבר ידוע, כי בתהליך הנפשי שבו אנו מחפשים את האחד/ת שעמו נקים את ביתנו, אנו מחפשים אדם בעל ערכים דומים פחות או יותר לשלנו. נדיר למצוא קיצונים בדעותיהם השונות שחיים בשלווה יחדיו.

עם זאת, המציאות מוכחת שישנה "חריגה סטטיסטית" בנושא זה, וכן נוכל למצוא זוגות שכאלה.

הדרך הפשוטה יותר שבוחרים זוגות שכאלה לחיות על פיה, היא השארת הדעות מחוץ למפתן הדלת, ובבית פנימה להתמקד ביחסים הבינאישיים שביניהם, והאנושיות הפשוטה והבסיסית. זה גם לא קל תמיד, אבל יותר פשוט מהדרך הבאה, שבעיתים שכאלו נצרכת יותר ויותר: הדרך השנייה היא להבין, ללא חובה להסכים.

מכירים את ההבדל בין קבלה להסכמה שאני מדבר עליו בכל מריבה "פשוטה"? אם לא, אתמצת אותו כעת בכמה משפטים: אנשים נוטים לראות בבן/בת הזוג שלהם כחלק בלתי נפרד מהם, ובשל כך הם מגיעים מאוד מהר לוויכוחים בטונים צורמים מאוד ולמריבות, רק על בסיס חוסר הסכמה בענייני רגשות. הצד השני תמיד איכשהו פגוע / כועס / שמח / עצוב, שלא בצדק, ואני מסרב לקבל את העובדה כי מעשים מסוימים שלי אחראים לתחושותיו. הוא מנסה להפיל עלי את כל הבעיות שלו, ואני הרי בסדר גמור. חוסר הסכמה על איך "צריכים" להרגיש, הופך מהר מאוד להאשמות הדדיות בלתי נגמרות ולהפניית גב בסוף הערב עם מבט לקיר.

הפתרון הפשוט הוא תובנה של הבדל עצום אך דק בין קבלה ל-הסכמה. מותר לנו לקבל את זה שאשתי/בעלי נפגעים מדבר מסוים שאני כלל לא מסכים שיש להיפגע ממנו, או לכעוס עליו, או לשמוח עליו, אך אני מקבל את העובדה שכך פועלים מוחו ורגשותיו של שותפי/תי לחיים. ברגע שאני מסיר מעצמי את החובה להסכים, ויש לי הרשות לחשוב אחרת, אני רגוע יותר ופנוי רגשית לנסות להקשיב ולחקור ולהבין את דרך המסתורין בה הולכים המוח והלב של הצד שמולי. אם אני אבין, זה לא הופך אותי למי שמסכים. נסו את זה בבית.

כל האמור לעיל הוא לעניין רגשות ויחסים בינאישיים. אך מה לגבי חילוקי דעות בעניינים הרי גורל כמו מלחמה, למשל, או הדרך בה אנחנו ממיטים אסון / מצילים את המדינה?

כנ"ל!

אם אתה הרמטכ"ל ואשתך ראשת הממשלה, ויש לכם חילוקי דעות קריטיים, פנו אלי בפרטי... עד אז, בואו נתחיל בזה שאני מאמין באמונה שלימה שאם בחרתם לחיות יחד, הערכים המשותפים שלכם הם די דומים (שניכם לא רוצים להתפוצץ בקניון למען הג'יהאד, וזה גם משהו...). שניכם מכוונים לטוב ולדרך שבה נוכל לחיות כאן בשלווה. תתמקדו בזה לרגע, תרגישו את התחושה הזו שהעומד מולכם הוא טוב וכוונותיו לטובה, ואז תחליטו שלא משנה מה, אתם לא מנסים לשכנע! אתם רק רוצים הבנה! מותר להבין גם כאשר לא מסכימים.

נסו את זה בבית.

אבא ובן, בעל ואשה, דוד ואחיין, שכן ושכנה, וסתם יהודי ויהודי.

כולנו יהודים החפצים בחיים ובוחרים בטוב.

בואו ננסה לאהוב את הבסיס שלנו, וגם אם אנחנו בטוחים שהשני טועה טעות חמורה, ננסה להבין את הדרך שלו, ולתת לו תחושה שרואים אותו. שמקשיבים לו, ולא מוציאים את הוויכוח מפרופורציות לעבר שנאה אישית ונקמנות.

וכשאתם באמצע השאכטה, או בולעים את כדור ההרגעה, נסו לאהוב את האנשים שלכם, שאין להם תחליף!  נסו להבין שכעת נעצתם סכין בלב של עצמכם ושאתם לא באמת הצלחתם בכלום. ואל תאשימו את האחר בהתפרצויות שלכם. אם הייתם קצת יותר רגועים, הייתי גם מדבר איתכם על מבט של רחמים כלפי אותו שמולנו שמאבד עשתונות כי בסך הכל הוא זקוק לאהבתכם ואישורכם על היותו קיים, אך זה באמת לפעם אחרת.

זו היתה רק עזרה ראשונה עבור אותם כועסים ורגוזים.

יום טוב, ומקווה שלא עצבנתי עוד יותר... גם אני לא אוהב ש"מחנכים אותי".

פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C.