כמה שלא נסתיר מהילדים את אימת המלחמה – הם עדיין קולטים מצוין. מה כבר אפשר לעשות?

נסענו בשבת כשפרצה המלחמה. כן, נסענו בשבת למקום בטוח יותר. הילדים שאלו למה זה מותר, ובעלי הסביר בנחת שהפעם זה פיקוח נפש. הוא לקח איתו פטיש להגנה עצמית (זה מה שהיה בבית), ואני כל הנסיעה אחזתי בסכין קצבים, חייכתי והתבדחתי, כי ברכב ישבו שלושת ילדינו, והם קטנים.

נסענו לחמותי. שם היו הגיסים שלי, והשיקול היה: אם מחבלי הכפר השכן העוין יפרצו חלילה במתקפה אל עבר העיר שלנו – נרגיש תחושת בטחון גדולה יותר יחד עם המשפחה המורחבת. להפתעתי, מצב הרוח היה מרומם. עדיין לא ידענו את ממדיו המפלצתיים של האסון שקרה לעמנו. הבנו שקרה משהו חריג ונורא, אבל בחסדי ה', הצלחנו לשדר רוח לחימה טובה עם אמונה ותפילה.  

שם, בבית חמותי, ידענו שכולם יהיו צמודים לחדשות. דיברנו על מה שקורה, ועל מה שאנחנו מרגישים. משפחת בעלי, כולל בעלי, הם אנשים מסורתיים ולא דתיים (זה סיפור ליום אחר), אבל לא היתה ברירה. אסור היה לנו להישאר בבית בסכנה גדולה כשאנחנו יודעים שמחבלים רבים חדרו לישראל, והכפר השכן שורץ ישמעאלים שונאי ישראל. מה נעשה אם חלילה נותקף גם אנחנו?

הרדאר המיוחד שיש לילדים להסתרות של המבוגרים

התמיכה המשפחתית המורחבת עזרה לנו מאוד. אמנם היינו כואבים, המומים ומבולבלים, אבל היינו יחד. ועכשיו החדשות. האחרונה שתסכים לשים את ילדיה מול החדשות היא אני. מה להם ולחדשות שליליות בעת שגרה, קל וחומר כשפרצה מלחמה בשבת? אפילו שיחת סלון על פוליטיקה בפני הילדים אינה תורמת לחינוכם, אבל הפעם זה היה לא הגיוני לאטום את הסביבה שלהם בכוח כדי למנוע מהדיווחים להגיע לאזניהם. ה' הניח בליבי את התובנה שאי אפשר לקחת אותם לסביבה מבודדת, ולהסתיר את הדבר הגדול השחור הזה שעובר מעל השמיים שלנו. כי כגודל ההסתרה כך גודל אי הוודאות שלהם, בפרט כשהם שמעו את האזעקות, והבינו שקרה משהו חריג בנסיעה בשבת למלט את נפשנו. אין לנו יכולת להסתיר הרמטית מידע לא רצוי מילדינו. יש לנו יכולת לתווך אותו, להסביר להם על המתרחש ולחלוק איתם את הרגשות שלנו.

לילדים יש רדאר מיוחד להסתרות של מבוגרים. יש להם חושים חדים. הם יודעים שהם קטנים ואנחנו גדולים, ומגיל קטן הם מבינים את כללי המשחק שנקבעו להם.

אני לא מפחדת להגיד שאני מפחדת

דווקא בעת אסון גדול שכזה עדיף שהם קודם יקבלו מאיתנו, ההורים, תיווך בריא ככל האפשר על המציאות הקשה, מאשר שישמעו זאת ממישהו אחר, והם ככל הנראה ישמעו זאת ממישהו אחר. כשקודם ההורים מדברים, הם משמשים עמוד תווך ומצפן נכון לילדים לעבד את המידע הלא רצוי מהסביבה, ודאי בעת מלחמה איומה שמשתוללת בחוץ.

ברור שאין לחשוף אותם לכל פרטי הזוועות שגם למבוגרים אסור לדעת, אבל הבנו שאין לנו יכולת לשנות את המציאות. נפל דבר בישראל, ועלינו החובה להיות שם עבור ילדינו בתוך מציאות המלחמה.

עוד באותה שבת, כשכמויות הידיעות הממו אותנו, בחסדי שמיים הצלחתי לא לראות את הילדים שלי בצד אחד של המתרס כבריות אנושיות קטנות שלא מבינות כל כך, ואנחנו כאילו אמורים ליצור להם תמונה ורודה של מציאות "שחורה" (אין חיה כזו), אלא יותר מכך.

איזה כיף לדבר עם הילדים על האמת שבלב

השאלות התמימות שלהם עזרו גם לנו לעבד את המידע, ולומר להם דברי אמת שחיזקו אותנו. הילדים עזרו לנו! היו שם שיחות מקרבות עם הרבה אהבה ותמיכה הדדית, ואמרנו להם דברים ברוח הזו:

"גם אנחנו חוששים לפעמים, ויש רגעים שבהם גם אנחנו מפחדים. זה קורה גם לנו".

"לפחד זה טבעי ואנושי, אבל אנחנו מבקשים מה' שיעזור לנו להתגבר".

"מה אתם עושים כשאתם מפחדים?".

"בואו נתחבק כולם ביחד".

"אתם יודעים? בזמן שיש אזעקה, אמא נמצאת במרחב מוגן, אבל היא כרגע במלחמה. היא אומרת תהילים, ומאמינה שבכוח הזה היא יכולה לשמור על עם ישראל".

"תודה לה' שאנחנו חיים בדור המשיח, וזוכים לראות התגשמות נבואות, בזו אחר זו".
"איזה גיבורים אתם. בואו נרקוד! איזה טוב ה'... איזה טוב ה'...".

"תודה, ה', על הטילים! תודה, ה', על המלחמה!".

"ה', אתה יודע מה אתה עושה, והכל לטובה".

שלא תטעו. היו רגעים שטעיתי. ברור שהיו גם דיבורים של מתח, חרדה, לחץ וכעסים, אבל הטור הזה הוא הודיה על הפעמים שבהן כן הצלחתי, והטור הזה מבטא רצון לחזק אתכם ההורים (ואותי) שאתם הכי טובים בעולם.

אז כך עם המשפטים הטובים תרגלתי את עצמי להיכנס בבטחה לתפקיד המבוגר האחראי שמסתכל לאמת בעיניים. זה עזר לכולם, ובעיקר – לי.

כך, כשדיברתי איתם מלב אל לב, הבנתי שאני לא צריכה לפחד מהמחשבה שאגיד לילדים שלי דברים לא נכונים, או שאתנהג לא נכון. אני לא רובוט. אני אנושית, עושה טעויות, ומתקנת תוך כדי תנועה.

כך הכנסתי את הילדים שלי לתוך המשפחה.

כך הצלחתי לראות אותם כבני משפחה שיש לכבד אותם, ולדבר איתם אמת בגובה העיניים ובשפה הקסומה של ילדים.

כך הרווחתי את הילדים שלי, שנתנו ועדיין נותנים לנו הרבה כוח לעבור את המלחמה שבחוץ ואת המלחמה שבראש.

וכך עכשיו, אחרי כתיבת הטור הזה, גם אני מרגישה הרבה יותר חזקה.