אם נצליח ללמוד מהאירוע שקרה לנו פה במדינה, אולי נוכל לעשות משהו אחר גם בקשר הזוגי שלנו

"קשה לי כל כך! מצד אחד, אני לא יכולה להזניח את הזוגיות שלנו ולא לטפל בבעיות שהיו פה לפני המלחמה. ומצד שני, איך אני יכולה לעשות את זה? אנשים מתים, חטופים, חיילים במלחמה עכשיו, איך אני יכולה להרשות לעצמי להתעסק עכשיו בזוגיות?", שאלה נעמי.

"טבעי שיהיו לך רגשות אשם עם כל מה שקורה, זו תופעה ידועה שנקראת 'אשמת הניצול'. אלו רגשות האשם שפוקדים את כל אלו שניצלו, וכולנו פה בארץ סוג של ניצולים מאירוע שהיה יכול להגיע כמעט לכולנו. הם שרפו לנו את הבתים, פגעו באנשים חוגגים ושמחים, שיבשו את כל שגרת החיים, והבית שלנו הוא חלק יסודי מהחוסן שלנו".

"הלוואי שיכולתי לומר את זה, יהונתן עושה מה שהוא רוצה. הוא משפיל אותי מול הילדים, ולא משנה כמה פעמים דיברתי איתו על זה, זה לא עוזר. איך אני יכולה לבנות את החוסן של הבית? אני לא מצליחה לבנות את החוסן שלי", אמרה בעצב.

"הדרך הראשונה לבניית החוסן היא המקום שבו את נמצאת פעמים רבות מול רע ולא מגיבה. אם נצליח ללמוד מהאירוע שקרה לנו פה במדינה, אולי נוכל לעשות משהו אחר גם בקשר הזוגי שלנו.

"קודם חשוב שתביני: למה פרצה מלחמה? המלחמה פרצה כי הם עברו קו אדום שכבר לא יכולנו להכיל יותר. התדר הפנימי שלא רצינו לראות נחשף לנו במלוא עוצמתו. אנחנו הקטנו, התעלמנו, רצינו שקט, חשבנו שהם יטפלו בעצמם בבעיות שלהם ואז הכל יסתדר".

"אבל אני לא מתעלמת! אני באה אליו בטענות בלי סוף", התפרצה בכעס.

"כן, גם הכוחות שלנו הגיבו, נכנסו למבצע פה ומבצע שם. פגענו בהם קשות ואמרנו: הפעם הם ילמדו. לא באמת רצינו להתמודד עם המציאות.

"את חייבת להבין, כשיש פער בין התדר הפנימי לתדר החיצוני, לא ירחק היום ויהיה משבר ופיצוץ. ככל שתחכי עם הפיצוץ הזה שאת צריכה לעשות בבית ונמנעת מלטפל בו – ככה הוא יהיה הרבה יותר גדול, ואולי אפילו בלתי הפיך".

"אני הרמתי ידיים, אני פשוט מספרת לעצמי שזה התיקון שלי, ומקבלת על עצמי את הגזרה! לפחות הילדים שלי ילדים טובים. כנראה שכל אחד והסבל שמגיע לו בחיים באלה", ענתה בייאוש.

"קודם צריך להבין שחייבים לצאת מהתודעה הקורבנית הזאת. יש לך בחירה לא מודעת להתעלם מאותו תדר פנימי שהולך להפר לך את השקט הנפשי, ואז את צובעת אותו בכל מיני הסברים או מקטינה אותו. ההכלה המוגזמת הזאת, היא מחוסר רצון לראות את האמת, מחוסר רצון לראות את המציאות.

"כל הניסיונות שלך להביא לתוך הקשר הזוגי הרבה הרבה חסדים שיפצו על ההתנהגות הרעה שלו, כל ההכלה והספיגה הזאת על מנת שהקשר ישמור על איזה איזון ולא יתפרק, הוא אחד הגורמים לריקבון של הקשר.

"התנועה הנקבית הבריאה של האישה בתוך הקשר הזוגי באה מקו הגבורות. יצירת הגבולות והבנת התפקיד של האישה: 'אשתו היא ביתו'".

"אבל מה אני אעשה? בכיתי, כעסתי, הייתי ברוגז, סגרתי עליו את הדלת יום שלם. פעם אחת אפילו הלכתי לאמא שלי לשבוע שלם, וכלום לא עזר", התחילה לבכות.

"יש מה לעשות", התחלתי להסביר.

"כן, הוא צריך להשתנות. הוא אשם בכל המצב הזה. אם הוא היה מבין שההתנהגות שלו רעה, הכל היה מסתדר. אולי את תסבירי לו ואז הוא יסכים להקשיב לך? כי לי הוא לא מקשיב אף פעם", היא התפרצה לדברי והמשיכה לבכות.

"את קודם כל צריכה לראות ולהבין שכל השיח עובר כל הזמן לשדה שלו, והדרך להתמודד עם זה הוא ללמוד להישאר בשדה שלך, ומשם לשנות את כל הזוגיות.

"כשאשה לא מחוברת לעצמה, לגבולות ולרגש שלה, מתעלמת ומתכחשת, אז היא נמצאת בסבל וכאב".

"אבל איך עושים את זה? איך אני אמורה להתחבר למקום המתוקן הזה?", שאלה.

"כשאת מאשימה אותו, את מביאה תנועה שבשורש שלה נכונה – את מביאה את הדינים שבך בצורה לא מתוקנת, בלי יכולת לחשוף את החסד האמיתי שגלום בשורשן. המקום המתוקן הוא מקום של רחמים, מקום שמביא את הגבורה בצורה מדודה ומותאמת. לכן להתחבר לעצמך זה לא להתחבר לכעס. הכעס הוא אולי האיתות החזק ביותר שאנחנו לא מונחות במקום הנכון והאמיתי. כמו שעם ישראל נלחם היום מול החושך, בלי לאבד מהאור שהוא…".

"נו, אני לא יכולה לחכות כבר… איך אני אמורה לעשות את זה?", שאלה בקוצר רוח.

"תעמדי זקוף. את לא צריכה להתנצל. את צריכה להבין ולדעת טוב טוב שאת המלכות! את המהות של הקשר.

"את צריכה להגיד בקול בהיר איך את מרגישה. בלי להצטדק, בלי להתווכח. לוקחת אחריות אמיתית על החיים שלך.

"על ידי חיבור אמיתי וכן לעצמיות, לכתר שלך, את תוכלי לחוש דרך העולם הרגשי שלך אם האיש שלך בכיוון הנכון או לא, ובמידה והוא לא בכיוון הנכון – את צריכה לעמוד בתוקף על הכיוון עוד כשהוא מתחיל לסטות 1% הצידה. אחרת, הזוגיות מאבדת את הצורה שלה ואת מקור ההזנה שלה, והיא תישאר עקרה, בלי יכולת לצמוח ולהיבנות".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן