"אני פוחדת, ולבעלי לא אכפת. איפה הלב שלך?"

השבוע אני רוצה לספר לכם על דניאל ורונית.

דניאל ורונית הגיעו לחוסר אונים בגלל חרדות קשות שרונית מתמודדת איתן. רונית בהחלט נראתה במצוקה קשה. היא הייתה חיוורת, ישבה בדריכות על הכיסא וכל רעש בלתי צפוי גרם לה לבהלה גדולה. שמתי לב לכך שכשהיא שומעת רעש של מטוס חולף היא ממלמלת משהו, מן הסתם היו אלה פסוקי תהילים.

לעומתה, בלטה מאד האדישות שהפגין דניאל בעלה. דניאל ישב בשיא הנינוחות על הכורסה, רגליו פרושות לצדדים בתנוחת התרווחות וראשו נשען לאחור. הוא אחז בידו פחית קולה קרה ולגם ממנה בהנאה גלויה. נראה כי כל שלוות העולם על פניו.

בתחילת הפגישה דברה רונית על הסבל הנורא שהיא עוברת מאז פרוץ המלחמה. "אני פשוט לא מתפקדת", תיארה בייאוש. "ממוצאי שמחת תורה ועד היום לא זכיתי לישון כמו בן אדם, אפילו לא לילה אחד. אני מפורקת, שבורה, מרוסקת. מרגישה כמו קיפאון בכל הגוף, בקושי מסוגלת לצאת מהבית. אין מה לדבר על יציאה בשעות הערב, וגם בתוך הבית הנעול אני לא מצליחה להרגיש מוגנת, כל הזמן גלגלי המח שלי עסוקים בלייצר פתרונות לשעת צרה, חס ושלום".

"את יכולה לתאר לי דוגמה?", שאלתי.

"לא. אני לא רוצה לפרט", ענתה רונית.

"למה?".

"כי אני פוחדת שאולי יש למילים כוח", ענתה, ובעיניה פחד גדול.

"וואו. כעת אני מבין מה עובר עליך", הגבתי בהזדהות.

"כן. אני סובלת נורא!", המשיכה להסביר. "מה שהכי קשה זה שיש לי בלי עין הרע תשעה ילדים, ואני בקריסה: לא מצליחה לקום בבוקר ולתפקד, לא מצליחה למלא את מכסת השעות שלי בעבודה, אני עובדת מהבית בהנהלת חשבונות ובשום אופן לא הצלחתי להגיש כעת דוחות בסוף החודש".

"אז מה עשית?", ניסיתי לברר.

"דניאל הציל את המצב. הוא דיבר עם הבוס שלי וביקש שעובדות אחרות תטפלנה בתיקים שאני אחראית עליהם", הסבירה בשטף.

"וזה לא פגע לכם בהכנסה?", המשכתי להקשות, כדי להבין את התמונה לעומק.

"לא, דניאל הצדיק, שיהיה בריא, הוסיף שעות בעבודה שלו, אז לא הרגשנו מצוקה כלכלית".

אהה. הבנתי.

"זהו", המשיכה רונית לדבר בשטף. "אז בבוקר דניאל שולח את הילדים ואני מנסה להשלים קצת שינה, בעבודה אני ממש צולעת, ארוחות מבושלות אין בבית, חוץ מיום אחד שבנס חמותי שלחה לנו מרק, הבלגן בבית עד לב השמים. בערב שבת אני אוספת את ערמות הכביסה לחדר צדדי ואת הכלים מחביאה בפינת המרפסת, מהשעה שהילדים חוזרים הביתה אני מעבירה איתם את היום איכשהו עד שדניאל מגיע, ואז הוא משכיב אותם, בלי מקלחות, כמובן, עם בגדים ושקיות ביסקוויטים.

"זהו, סיוט, פשוט תקופה של סיוט". רונית פלטה אנחה עמוקה, ואז המשיכה: "אבל האמת שיש משהו שמטריד אותי יותר, אבל אני מרגישה לא בנוח לדבר על זה".

"כי מה יקרה אם תדברי?", שאלתי.

"אני פוחדת שדניאל ייפגע".

בשלב זה, דניאל האדיש התחיל לנוע בכורסתו.

"הכל בסדר, רונית", הפטיר בגבריות, "את מכירה אותי, אני לא אחד שנפגע".

"זאת בדיוק הבעיה", בבת אחת הגביהה רונית את קולה בכעס. "דווקא הייתי מאד מאד מקווה לשמוע שאתה כן עלול להיפגע".

דניאל פתח וסגר את פיו חליפות. נראה היה כי אינו יודע האם ומה משתלם לו לומר. בסוף בחר באפשרות הבטוחה של שתיקה. הוא הניח את פחית הקולה, שילב את ידיו וחזר להפגין אדישות וקור רוח.

"הנה. זה בדיוק הבן אדם. לא אכפת לו מכלום! אני יושבת שעות על גבי שעות ואומרת תהילים על כל השבויים, רחמנא לצלן, מדליקה נרות לעילוי נשמת הצדיקים כדי לעורר רחמי שמיים, מתפללת יומם ולילה, מפרישה חלה, מקבלת על עצמי קבלות, שומעת קווים עם שיחות חיזוק... זה  מצב מזעזע, איך אפשר להישאר אדישים מול כל הזוועות הללו?

"ודניאל", כאן נעצרה רונית ונאנחה שוב, "כאילו כלום. הכל עובר לידו. אין לו קשר לאחיו היהודים הסובלים, הם פשוט לא מעניינים אותו".

"בעצם", כאן הגבירה רונית שוב את קולה בכעס, "הם כן מענייניםאותו, אולי אפילו מאד מעניינים. "הוא  כל היום צופה בהם. מפרוץ המלחמה ועד היום הוא במסך, מקפיד חס וחלילה לא לפספס שום פרט. ההתנהגות שלו מוציאה אותי מדעתי!

"קודם כל – איך הוא בכלל מסוגל לראות את כל הזוועות הללו? דם, אכזריות, סבל שלא יתואר... איך אפשר לראות את זה? אני מזדעזעת רק מלדמיין את מה שהוא רואה, והוא? רגל על רגל, כוס קפה – ועיניים במסך...".

"דבר שני, איפה הלב שלך?! קום, תעשה משהו! תתפלל! תתחזק! תרבה זכויות! אחים שלך סובלים ואתה במסך???".

בשלב זה נעצרה רונית והשפילה את עיניה. היא נאנחה שוב, בפעם המי יודע כמה, ואז תלתה בי עיניים מיואשות וציפתה לתגובתי.

"אני שומע את התיאורים שלך ומרגיש שיש כאן המון סבל. אבל לפני שניגע בדברים, אני רוצה להבין קצת יותר לעומק את נקודת הכאב. את מדברת על דניאל שלא אכפת לו מהסבל של עם ישראל, ושהוא כל הזמן במסך. מה בעצם כואב לך? מה נוגע אליך?".

"מה השאלה בכלל?", זעקה רונית, "זה נוגע אלי שאחים שלי סובלים, והוא - לא אכפת לו".

"אני מבין", עניתי בסבלנות, "ועדיין מבקש לדייק. אם שכן שלך היה צופה בחדשות – גם אז היית מגיעה לטיפול בגלל זה?".

רונית שתקה. היא חשבה על הדברים, ואחרי מספר שניות ענתה: "האמת ש...לא. כנראה שמה שכואב לי זה שמדובר בבעלי, אדם שאני קשורה אליו כל כך".

"קשורה אליו, או תלויה בו?", שאלתי בזהירות.

רונית חייכה חיוך נבוך.

"כן. זה נכון, אני ממש תלויה בו".

"ואז, מה באמת קורה לך כשאת רואה שלא אכפת לו מעם ישראל?".

"כנראה שאני פוחדת שלא יהיה אכפת לו גם ממני, אם חס וחלילה". רונית לא השלימה את המשפט.

"ומה יקרה אם לא יהיה אכפת לו ממך?", לא ויתרתי.

"אני לא יכולה לדמיין את זה אפילו, זה נורא להיות נשואה לאדם שלא אכפת לו מאשתו!", ענתה רונית בפאתוס.

"כי מה יקרה?", המשכתי להתעקש.

"לא יודעת...", התגמגמה רונית, "אני אצטרך להגן על עצמי לבד".

לרגע הזה חיכיתי, בדיוק את המילים האלו רציתי לשמוע.

"איך זה מרגיש לך, הרעיון להגן על עצמך?".

רונית הזדקפה באחת, והבעת זעזוע בעיניה: "מה זאת אומרת? איך אני יכולה להגן על עצמי?!".

שתקתי. נתתי לה להרהר בשאלתה, ולאחר זמן מה יצרתי תפנית בשיחה: "תגידי לי בבקשה, האם יש עוד תחומים בחייך שבהם את מרגישה תלויה כל כך בדניאל?".

"ודאי!", התערב דניאל, "אם אני שוכח להתעניין בשלומה, אז נופל לה מצב הרוח. אם אני עושה משהו שלא תואם את השקפת חייה, אז היא אומרת שאני מבלבל אותה. אם לא שטפתי את הכלים בצורה שהיא אוהבת, אז היא מתרגזת. ומול הילדים – זו פרשיה בפני עצמה! אני צריך להיות אבא בדיוק כמו הציפיות שלה".

"אני חושבת שככה זה צריך להיות", קטעה רונית את שטף דבריו. "זה נורמלי שאישה תלויה בבעלה, אחרת – בשביל מה התחתנתי איתך?".

"זאת שאלה מצוינת, ותיכף נתייחס אליה, אבל לפני כן אני רוצה לשאול אותך: האם לדעתך זה תורם לביטחון שלך, זה שאת תולה את החוסן הרגשי שלך בבעלך?".

"איך אפשר שלא?".

"אני חושב שאת התשובה לשאלה הזו את יכולה למצוא בתוכך, אם רק תסכימי לראות כמה את סובלת מהתלות בדניאל. ובעצם, אם תרשי לי להיות כן יותר, זאת לא תלות, זאת שליטה. את כל הזמן מנסה לשלוט בו – בפעולות, בהשקפות וברגשות שלו – כדי להרגיש טוב עם עצמך".

רונית נראתה קשובה. נראה היה כי היא מתחברת לכיוון שאליו הלכתי.

"נסי לדמיין שאת אותן אנרגיות שאת משקיעה בלשנות את דניאל, תשקיעי בלחזק את עצמך. האם אז תהיי מוגנת יותר או פחות?".

רונית חייכה. המבט הזועם שהיה בעיניה לפני דקות ספורות התרכך, ואור חדש החל להפציע בהן.

"אבל נשארתי עם השאלה הקודמת", הקשתה בלמדנות. "אם דניאל עושה מה שהוא רוצה, ואני עושה מה שטוב לי, אז בשביל מה התחתנתי איתו?".

"בואו תענו לי אתם", פניתי לשניהם יחד. "מה באמת גרם לכם לרצות להקים יחד בית?".

"אני ראשון!", הצביע דניאל וקרץ בשובבות. הוא נראה שונה לחלוטין מאותו גבר מנותק שרבץ על הכורסה בחוסר מעש לפני כארבעים דקות.

"אני זוכר את זה כמו אתמול. זה היה בפגישה השלישית. האמת שכבר מההתחלה הרגשתי שמשהו באנרגיות שלה מרגיש לי טוב, היא הייתה רגישה מאד, קשובה ואכפתית. מעשית, היו לה גם השקפות ברורות. היא היתה נראית לי בשלה מאד לחיים. הרגשתי שכזאת אמא אני מאחל לילדים שלי – מגוננת, מעורבת, בקיצור – אני לא יודע איך להסביר את זה".

"מה היה בפגישה השלישית?", הסתקרנה רונית.

"סתם משהו קטן, לא יודע למה זה נחרט לי כל כך...".

"נו...", דחקה רונית בחיוך.

"אני זוכר שהתקשרתי להזמין מונית בחזור, והנהג שאל אותי לאן להגיע. ניסיתי לגמגם את השם של המלון, ולא ידעתי איך אומרים את זה, אני הרי לא יודע לקרוא אנגלית... בקיצור, הסתבכתי לגמרי. אני זוכר כמו אתמול איך את עשית את עצמך כאילו את עסוקה במשהו, ולא שמה לב איך אני מגמגם כמו ילד קטן. זה ריגש אותי שאכפת לך מהמבוכה שלי... זהו. זה הסיפור". סיים דניאל בדרמה. "וכעת את מוזמנת לספר לי למה את רצית אותי!", הודיע בחגיגיות.

"מי אמר שרציתי?", התבדחה רונית. "טוב, עכשיו ברצינות. כמה שזה נשמע הזוי ומוזר, אבל כל מה שאני מצאתי בך – זה בדיוק ההפך הגמור של מה שסיפרת עלי. ואגב, אני ממש בהלם איך קלטת אותי תוך שלוש פגישות. זה מדויק כל כך, מה שתיארת, שאני אכפתית ונשאבת לרגשות של האחרים... אבל בדיוק מזה אני סובלת היום, ונראה לי שגם אתה, במבט לאחור, היית מוותר על התענוג".

"ממש לא!", קפץ דניאל, "זה שאת לא סובלת את עצמך זה לא אומר שאני לא סובל אותך, את טועה לגמרי, גבירתי! אבל בואי נחזור בקשה לנושא הקודם – מה מצאת בי?".

"אתה היית גבר גבר. חזק, גברי, לא רואה בעיניים. סלח לי שאני אומרת לך, אבל אפילו הנעליים שלך היו מאובקות, ולא טרחת לשים לב לזה. ואני אהבתי כל כך את הקלילות הזאת. גם עם הבושות שסיפרת על השם של המלון, אני הייתי עורכת חזרות מדוקדקות כדי למנוע את הפדיחות האלה, ואתה לא טרחת לחשוב על הרעיון... זה ממש קסם לי, אהבתי את זה שאתה לא סופר אף אחד, זה בדיוק מה שחיפשתי".

"אבל בדיוק על זה את מתלוננת!", תהה דניאל. "את רוצה גבר גבר, שלא סופר ולא רואה בעיניים, או שאת רוצה שאני אשים לב לכל מה שקורה עם הילדים, ולכל מה שקורה עם הפצועים, ולכל שינוי במצב הרוח שלך?".

"נו, אז מה באמת קורה בינינו?", פנתה אלי רונית בתסכול.

"מכירים את הפסוק 'אעשה לו עזר כנגדו'?", שאלתי. "זה בדיוק מה שקורה ביניכם, ובעצם בין כל בני זוג. בדיוק אותן תכונות שנראו לי כמו 'עזר', בבת אחת הופכות להיות 'נגדו'.

"הרי כל אחד מאיתנו רוצה להרגיש מוגן. מה שמגן על כל אחד, אלה אותן תכונות שבהן הוא חלש. את חווית את דניאל חזק באדישות שלו, כי את לא מסוגלת להיאטם. ואתה חווית את רונית חזקה ברגישות שלה, כי לך קשה להרגיש.

"כך מתחיל כל זוג את דרכו המשותפת, עם חוויה שהנה נמצא האדם שישלים את התכונות שבהן אני חלש.

"מה שקורה במהלך הזמן, הוא שככל שההיכרות מעמיקה, כך אנחנו מזהים יותר ויותר שבן הזוג שלנו הוא לא חזק בתכונה הזו, אלא הוא לא מסוגל שלא להיות כזה, כלומר – הוא בעצם ממש חלש...

"אתה, דניאל, מגלה שרונית היא לא רגישה ממקום של חוזק ובחירה, אלא היא לא מסוגלת שלא להרגיש. ואותו דבר את, רונית, מגלה שדניאל הוא לא גברי ומחוסן מבחירה, אלא כי הוא חייב להיות כזה.

"וכאן מגיע, דווקא דרך ההגנות הללו שמתנגשות, מקום לעבודה רגשית לכל אחד מכם, עבודה של בניית האמון לצמיחה ולגדילה. ככל שהאמון יבנה, הפחדים של כל אחד מכם יקטנו, וממילא הצורך באותן הגנות שאנו מייחלים להן כל כך מבן הזוג שלנו יפחתו. זו המשמעות של 'אעשה לו עזר כנגדו' – דווקא ה'נגדו', הוא ה'עזר' לכל אחד מאתנו.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.