בצל הכפר: סיפור חייה של הנערה שרק בנס חיה

לא קל לה. ניכר שיש בה פחד. היא אומנם רוצה לספר את סיפורה על מנת שבנות אחרות ידעו, יכירו ויבינו, אבל היא רועדת ללא שליטה. היא מנסה להתעשת, נושמת כמה נשימות עמוקות ומתחילה לגולל את סיפורה הבלתי יאמן.

הרגשתי שסוף סוף יש מי שדואג לי

"אני כבת 40, בת למשפחה יהודית", פותחת שיר את סיפורה בשיחה להידברות. "גדלתי באחד מיישובי הצפון במשפחה מרובת ילדים. כולם בבית היו מחוברים לדת", היא מספרת, וממשיכה: "מגיל צעיר הרגשתי לא שייכת, זה תמיד עורר בי תחושת נגד. הייתי מבקרת הרבה אצל סבתא, והיא אפשרה לי להתנהג איך שאני רוצה. סבתא שלי הייתה אומרת לי: 'תעשי מה שאת רוצה', ואני - שגם ככה לא הרגשתי מחוברת - התחלתי להתרחק מהדת.

"אמא שלי כעסה עלי מאוד. גם ככה הקשר שלנו, מאז שאני קטנה, לא היה קשר קרוב. הרגשתי תמיד שהיא לא אוהבת אותי. אט אט הקשר נהיה מרוחק יותר, והרגשתי את חוסר שביעות רצונה ואת הצער שאני גורמת".

שיר נושמת כמה נשימות, וממשיכה: "ככל שהתרחקתי יותר מהיהדות, כך אחים שלי החלו להתרחק ממני, והקשר שהיה לי עם המשפחה שלי החל להתנתק. רק אבא שלי היה מדבר איתי בסתר, ודואג לי עד כמה שהוא יכול. אבל לא היה לו יותר מדי מה לעשות, ובגיל חמש עשרה וחצי אמא שלי זרקה אותי מהבית".

שיר נאנחת כשהיא חוזרת לרגעים הקשים: "ביום בהיר היא העיפה את כל הדברים שלי החוצה, ואמרה שככה אני לא יכולה לחזור יותר לבית. בבית הספר לא ידעו מה אני עוברת, המשפחה לא התעניינה בי ובקיצור: נשארתי לבד.

"השכונה שבה גרתי", היא משתפת, "הייתה שכונה חדשה יחסית, והייתה עדיין בבניה. היו מסתובבים שם המון פועלים מהכפרים. אחד מהם היה נוהג לחייך אלי בקביעות, מסתכל אלי הרבה פעמים ומפנה לי תשומת לב. ביום שבו אמי זרקה אותי מהבית, התיישבתי מאחורי הבניין עם כל החפצים הארוזים שלי ולפתע ראיתי אותו מתקרב אלי. הוא החל להתעניין ולשאול אותי מה קרה שאני יושבת כך. שיתפתי אותו. הוא הרגיע אותי מיד וביקש ממני לא לדאוג, כיוון שיעזור לי בהכל. שמחתי והתרגשתי כל כך מהמחווה שלו ומהיחס הנעים והדואג שלו.

"מובן שאם הייתי יודעת בזמנו את כוונותיו, לא הייתי מתקדמת מילימטר לכיוונו, אבל אז, היחס שלו אלי כבש אותי", מציינת שיר.

היא ממשיכה ומספרת: "הוא הסיע אותי לדירה ריקה, כנראה של אחד החברים שלו, ומאותו יום החל לדאוג לי להכל. הוא היה קונה לי אוכל ובגדים ותכשיטים, ומפנק אותי בכל מה שרק יכולתי לחלום עליו.

"בגלל שהדירה הייתה בעיר אחרת, הפסקתי להגיע לבית הספר. הייתי יורדת הרבה לרחוב, מטיילת ומחפשת חברה. ביליתי הרבה שעות בדירה לבד. הוא היה הולך לעבודה ולעיסוקיו, וחוזר מדי פעם לבקר אותי. הרגשתי כמו בתוך חלום. חשבתי שאני אהובה, שייכת, שדואגים לי ושאני חשובה".

"לאט-לאט הרגשתי שאני מפתחת בו תלות, ואז היחס אלי החל להשתנות. אחרי שנה וחצי שאני חיה כמו בתוך החלום, אני מתחילה להתעורר למציאות", היא עוצרת לרגע וממשיכה: "התחלתי להרגיש חרדה כשאני בלעדיו. לא יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיו. הוא, מנגד, מיד כשהבין זאת, התחיל לנצל את זה".

כאן נושמת שיר נשימה עמוקה: "באותו זמן הוא היה אוסר עלי לצאת מהבית, ואיים עלי שלא כדאי לי לצאת מהבית, ושאני אזהר לא להקשיב בקולו. ממלכה הפכתי לכלום, הבנתי שאני בכלא. פחדתי פחד מוות ופשוט נשארתי בבית ימים שלמים. הוא היה מחליט עלי בכל נושא. הרגשתי שאין לי זכות בחירה בכלום.

"בנוסף", היא ממשיכה, "הוא החל ללמד אותי על הקוראן ועל דת האיסלאם, אחרי זה הוא קנה לי את ספר הקוראן ולימד אותי להתפלל בו, עד שהחל לשכנע אותי להתאסלם".

בזמן הזה, המשפחה יודעת על המצב שאת נמצאת בו?

"המשפחה ידעה שאני בקשר עם לא יהודי", עונה שיר. "הם תמיד ניסו לשלוח לי מסרים דרך חברות שלי ואנשים שונים, הזהירו אותי ממנו ואמרו לי שכדאי לי לעזוב, אבל אף פעם לא הרגשתי דאגה כל כך גדולה ממישהו שאני חשובה לו כמו שהוא דאג לי באותו זמן. מה גם שידעתי שאין לי לאן ללכת, כי אמא שלי לא תקבל אותי במצב שהייתו בו, לכן נשארתי אצלו".

לא קל לה לחזור אל הרגעים הקשים. היא עוצרת לרגע, נאנחת וממשיכה בסיפורה: "במשך השנים שהייתי אתו, היו כאלו שפשוט השפילו אותי וקיללו אותי. הם קראו לי 'משתפ"ית', ועוד המון מילות גנאי. אנשים שהכירו אותי, ואפילו סתם אנשים ברחוב ששמעו על הקשר שלי איתו – השפילו אותי. לצערי דווקא היחס המשפיל שקיבלתי מהעם שלי גרם לי להישאר אתו למרות הכל.

"הזמן חולף, ואני מבינה באיזה מצב גרוע אני נמצאת. אני לכודה. אני נמצאת במקום שאני סובלת בו. מצד אחד הוא ממשיך לפצות אותי ולפנק אותי בלי סוף, ומצד שני, הוא היה דואג להזכיר לי בכל דרך שאני צריכה להיזהר ולפחד אם לא אמלא את רצונותיו. הייתי אז ילדה קטנה, לא היה קשה להפנות כלפי אלימות מילולית ואף דברים חמורים מכך. כאן כבר הרגשתי שאני נחנקת", מציינת שיר.

לא מצליחה להחזיק מעמד בכלום

"יום אחד מצלצל אלי זוג", שיר ממשיכה בסיפורה. "הם אומרים לי שהם שמעו על הסיפור שלי, והם מבקשים להיפגש איתי. ניתקתי להם ולא הסכמתי לשמוע מהם כלום. הם מצידם לא הפסיקו לנדנד לי, עד שיום אחד פשוט הסכמתי.

"כשנפגשתי איתם לא הפסקתי לבכות. סיפרתי להם על כל מה שעברתי ושאני סובלת. שאני חיה בפחד, ושהוא לא מפסיק לנצל אותי ולעשות בי כרצונו.

"חמישה חודשים הייתי בקשר איתם, ויום בהיר אחד, בעידודם, אני עוזבת את הדירה שלו ועוברת אליהם".

איך ההרגשה להיות חופשיה פתאום?

שיר חושבת לרגע: "מצד אחד באמת חוויתי חופש שלא חוויתי כמותו הרבה זמן, למעלה משבע שנים. מצד שני, התלות והקשר שפיתחתי אליו גרמו לי לטלטלה נפשית. התחלתי לחוות התקפי חרדה, חיפשתי כל הזמן שידאגו לי. אומנם הייתי בן אדם בוגר בן עשרים ושתיים, אבל התנהגתי כמו ילדה קטנה. הם מצידם דאגו לי כאילו אני אחת מהבנות שלהם. שלחו אותי לטיפולים וניסו לעזור לי בכל דרך אפשרית". 

אנחנו עוצרים רגע ומנסים להבין: הרגשת שמחה שעזבת את הקשר העוין אחרי הטלטלה שחווית?

שיר נשמעת נסערת לרגע, ואומרת בטון קשה: "הצטערתי שהכרתי אותו מלכתחילה. הוא ניצל אותי, השתמש בי ועיצב אותי כמו שהוא רצה, למטרות שהוא רצה".

שיר ממשיכה ומספרת: "כעבור שנה וחצי עברתי לעיר חדשה, וניסיתי להתחיל חיים חדשים. כחלק מהתהליך, התחלתי להכיר בחורים יהודיים, אבל הרגשתי שמשהו חוסם אותי. לא הצלחתי לפתח קשר זוגי עם שום בחור יהודי שהכרתי. הרגשתי יהודייה בלב, אבל לא היה לי שום קשר לעם שלי. הרגשתי שהנשמה שלי לא מוצאת שקט.

"היו לי אז כמה ידידים מהכפרים שהכרתי, איתם הייתי מרגישה בנוח. הייתי נוסעת לטייל בכפרים שלהם, ורק שם הרגשתי שטוב לי, הרגשתי ששם אני מוצאת שקט.

"לאחר תקופה נפגשתי עם בחור יהודי. הוא היה נחמד, אדיב ועדין. חשבתי שזהו, הצלחתי למצוא את השקט והשלווה ללבי, הוא היה בשבילי כמו המשפחה שאין לי, דאג לי ואהב אותי. אבל האמת היא שהוא לא מילא לי את החסר. לא הרגשתי מחוברת אליו. חמש שנים היינו ביחד, עד שפשוט נפרדנו.

היא עוצרת רגע, נושמת עמוק וממשיכה: "ניסיתי להמשיך את החיים שלי. להשתקם, לחזור לעצמי, אבל לא הייתי מחזיקה מעמד בשום דבר. כל חודש הייתי מחליפה עבודה, וכל שנה בערך הייתי עוברת דירה. הרגשתי כמו עלה ברוח, בלי משענת, בלי יציבות, בלי משפחה. הנשמה שלי זעקה לעזרה.

"ואז הכרתי בחור מכפר בשומרון והתחלנו קשר. אהבתי אותו לגמרי. תוך זמן קצר עברנו לדירה משותפת. בהתחלה חילקנו ביננו 'חצי חצי' את כל ההוצאות, אך כעבור זמן לא רב הוא הכריח אותי לשלם הכל.

"זה לא הפסיק כאן. הוא היה חוזר מהעבודה עצבני ומתחיל לצרוח עלי ולאיים. הוא היה משפיל ומקלל אותי. החלטתי שאני חייבת לעזוב אותו.

"באחד הימים ישבתי בבית קפה בכפר בו גרתי, וראיתי שם בחור עדין וחביב שהתעניין בי. סיפרתי לו על כל מה שעובר עלי עם בן הזוג הנוכחי שלי. הוא מיד הבטיח לעזור לי במה שאני צריכה, והזמין אותי לגור אצלו עד שאמצא דירה.

"עברתי לגור אצלו מיד באותו יום. הרגשתי שניצלתי. לאט לאט התפתח בינינו קשר, הוא היה דואג לי והרעיף עלי המון חום ואהבה באופן קיצוני.

"כעבור חודש בלבד, כגלגל החוזר, היחס שלו אלי החל להשתנות בהדרגה. כל הסימנים שהיו לי מהקשרים הקודמים וכל נורות האזהרה שנדלקו לא גרמו לי לעזוב אותו. חוויתי את תסמונת "האישה המוכה" וכאילו נשאבתי לאותו מקום שוב. הסבל שחוויתי אצלו היה הקשה מכולם. בעוד שהאחרים היו מתעללים בי מילולית ומנצלים אותי למטרותיהם, הוא רק הוסיף והגביר את הסבל שסבלתי. הוא היה מתעלל בי בגוף. הוא היה מכה אותי מכות רצח בכל הזדמנות אפשרית, גם ללא סיבה. לאחר כל פעם כזאת הרגשתי שהנשמה שלי עומדת לצאת.

"כל כמה ימים הייתי מבקרת במרכז רפואי, תוך שהוא שומר עלי לבל אעז להלשין. הייתי מתרצת את החבלות והמכות השונות בנפילות כואבות. הצוות מצידו ניסה לשאול ולחקור, אך אני הכחשתי הכל. ידעתי שזה עניין של זמן עד שאני אמות", אומרת שיר משפט מצמרר.

"תעשי כל מה שהוא רוצה"

"יום אחד הוא חזר מהעבודה עצבני כמו שלא ראיתי אותו אף פעם", שיר מדברת חלושות. ניכר שקשה לה להיזכר בדברים. "הוא ניגש אלי, ובלי הקדמות סטר לי על הלחי. לאחר מכן החל להכות אותי בכל איבר אפשרי בגוף. ככה במשך דקות ארוכות, תוך כדי שאני נאנקת מכאבים. הרגשתי שאני לא יכולה להחזיק מעמד, וידעתי שזה רק עניין של זמן ואני מסיימת את חיי. בנס הוא עזב אותי רגע לאחר מכן, והלך. בשארית כוחותי החלטתי שזהו", קולה של שיר נשבר.

"התקשרתי לאחותי הקטנה, שהייתי קשורה אליה מאוד. לא דיברתי איתה שנים לפני כן, אבל ידעתי שאין לי מה להפסיד. אמרתי לה שאני ממש חייבת עזרה ואין לי לאן לפנות, וזו אולי השיחה האחרונה שלי. היא הבטיחה לעזור לי וניתקה. כעבור כמה דקות היא חזרה אלי ואמרה לי שהיא פנתה לארגון הידברות, והם ייצרו איתי קשר ויעזרו לי.

"ביקשתי ממנה שיתקשרו אלי מהר, כי עוד מעט הוא יחזור ואז לא אוכל לדבר. לא חלפו מספר דקות וקלינה התקשרה אלי".

שיר עוצרת רגע, מתנשמת, מתקשה להמשיך: "בדמעות גוללתי בפניה את הסיפור שלי, סיפרתי לה מה אני עוברת וביקשתי ממנה שתציל אותי. קלינה הבטיחה לעזור לי, אבל ביקשה בקשה אחת: 'תבטיחי לי שאחרי שאני מוציאה אותך משם את לא חוזרת ולא יוצרת קשר כזה לעולם'. תוך כדי שאני נחנקת מבכי הבטחתי לה, וכתבתי את ההבטחה על דף ששמתי בכיס".

שיר ממשיכה: "קלינה מתקשרת ומבקשת ממני שאתנהג רגוע. לנתק מגע אישי ולתת לו להרגיש הכי בטוח בי ובהימצאותי, שירגיש שהוא סומך עלי.

"הקפדתי על דבריה ועשיתי כל מה שאמרה. הוא היה מופתע מהשינוי שחל בי, ושאל אותי לפשר הדבר. תירצתי ואמרתי לו שאני רוצה מאוד להיות רגועה, ללא מלחמות.

"היא הכינה אותי להיות מוכנה מחר על הבוקר, ולא לארגן לי בינתיים שום דבר. רק להיות מוכנה".

החילוץ הדרמטי – "לא ישנתי כל הלילה"

"באותו לילה לא הצלחתי להירדם", שיר ממשיכה בסיפור הצלתה המדהים. "ההתרגשות אפפה את כולי, אבל ליווה אותי גם פחד גדול, שמא התוכנית לא תצליח.

"בשבע בבוקר הוא יצא לעבודה, ואני שיחקתי אותה עמוק בתוך השינה. אחרי עשר דקות קפצתי מהמיטה וחייגתי לקלינה. כעבור כמה דקות הגיעו לבית שני גברים חסונים, ויחד איתי ארזו את מעט חפצי שהיו חשובים לי. הלחץ והחרדה שהייתי נתונה בהם גברו עלי, והרגשתי שאני קרובה לעילפון. הם המתינו שאירגע ואתכונן אישית, ולכל השאר הם דאגו, וכך לאט לאט התארגנתי עם עצמי ויצאנו בבטחה לרכב שהמתין לנו, הרגשתי כמו בחלום, שלוקחים אותי ועושים עבורי את מה שאני לא יכולה לעשות מהקיפאון וחוסר האמון שיצרו בי. הביטחון שנוצר בי לאט לאט זה בעקבות הביטחון שהיה במחלצים ובארגון היקר הזה, הם לא חוששים משום דבר אלא נחושים לעשות את הנכון והטוב, וטוענים – 'שיחששו אלה שפוגעים בך ובאחרות'. הם המשיכו להסביר לי: 'זו חובתך לכבד ולהגן על עצמך, ואנחנו שמחים לעזור לך'. הרגשתי בטוחה ובידיים טובות ודואגות. ככל שעברנו כברת דרך התחלתי לשחזר את מה שעבר עלי. בפעם הראשונה בחיים החלטתי באמת שאני רוצה לחיות. רציתי להיות חופשיה ולחזור לעם שלי".

איך הגיב הבחור שעזבת?

"באותו יום שעזבתי התחלתי מולו הליך משפטי. פחדתי מאוד, אבל ידעתי שאני חייבת. כשהוא חזר באותו יום מהעבודה וראה שאני לא בבית, הוא התקשר אלי והתחיל לצעוק עלי ולאיים שייפגע בי. הוא איים שיפגע במשפחה שלי, שרק התחלתי לבנות את הקשר שלי איתה בחזרה.

"אספתי את כל האיומים, ההטרדות וההקלטות המפחידות ששלח לי, וניגשתי איתם למשטרה, להגיש תלונה מסודרת. היה לי תיק שלם של הוכחות", היא מגחכת.

"הוא נעצר וקיבל ממני צו הרחקה. בבית המשפט הוא קיבל אזהרות, ולאט לאט החל לרדת ממני".

"אין לי כלום ואני מאושרת"

שיר עוצרת לרגע, מעכלת את גודל הסיפור שלה וממשיכה: "פתאום מצאתי את עצמי, אישה בת ארבעים, חופשיה מצד אחד, אך מצד שני בודדה, מרוסקת נפשית, אבודה. התחלתי לחפש את עצמי. שלחו אותי לסמינר מטעם ארגון הידברות, שם הרגשתי שאני מוצאת מקום לנשמה שלי. חקרתי, התעניינתי, שאלתי שאלות וקיבלתי רוגע לנפש שלי. התחלתי להבין באיזה מצב נורא הייתי, וכמה אלוקים ריחם עלי ושמר עלי גם בזמנים שהייתי הכי רחוקה ממנו. הרגשתי שגיליתי את אלוקים מחדש. שכרתי דירה, יצאתי לעבודה, קיבלתי סיוע וגיבוי מארגון הידברות היקר. קישרו אותי עם משפחה תומכת מיוחדת ויקרה, שהיא כמשפחה של ממש עבורי".

איך את היום?

"היום", היא אומרת בחיוך, "אני מרגישה קשר מיוחד ולא רגיל לאלוקים. אני לפעמים מרגישה שהוא רק שלי ואני לא רוצה שאף אחד ייקח לי אותו", היא צוחקת, וממשיכה: "בחיים שלי לא הייתי מאושרת כמו שאני היום. אין לי כלום ואני מאושרת, אלוקים ממלא את כולי. אני יודעת שאלוקים אף פעם לא עזב אותי, גם כשאני עזבתי אותו. הוא תמיד שמר עלי ודאג לי.

"אני גרה בדירה נחמדה, משתקמת לאט, מטפלת בעצמי. חזרתי להיות בקשר עם המשפחה שלי, ואני באה לבקר אותם מידי פעם. פעם ראשונה בחיים שאני באמת מרגישה שטוב לי", היא מחייכת שוב, רגועה.

כמי שעברה מסע שלם כזה בעצמה, מה המסר שלך לבחורות שנמצאות כיום במצב שאת היית בו?

שיר חושבת לרגע, ואומרת: "דבר ראשון, אני רוצה שכולן תדענה שזה יכול לקרות לכולן, וכולן צריכות להיזהר. צריך לדעת ולזכור שאסור להתפתות וללכת שבי, אסור להיות תמימות. צריך להתרחק מהם, לא לעבוד איתם, לא לנהל איתם שום קשר. אפילו אם זה למטרות שונות של עבודה, אסור להתקרב אליהם", היא נחרצת.

שיר נושמת קלות וממשיכה: "בחורה שנמצאת במקום כזה, אני ממליצה לה לברוח. אני הייתי לא עם אחד ולא עם שניים, אני הכרתי הרבה ואני יכולה להעיד שהרוע והאכזריות זה משהו בלתי נתפס.

"אני מאחלת לכל אחת שנמצאת במקום כזה, לנצח! ולברוח משם. אם אני ניצחתי, כל אחת יכולה.

"וכמובן לא לשכוח להתפלל לה'. הוא שומע הכל", היא מציינת.

לשיר חשוב להוסיף כמה מילים לסיום: "אני רוצה להודות לארגון הידברות שתמך בי ודאג לי לכל. גם לתמיכה רגשית וגם לתמיכה כלכלית. ה' ישלם שכרם. הם היו השליחים הנכונים בזמן הנכון. זה בית של ממש מאת ה'".

במחלקת 'שבויות' ממשיכים לפעול ללא הפסקה במניעת כל סוגי קשרי ההתבוללות בארץ ובעולם בכל הדרכים הראויות.

שבויות – המחלקה למניעת התבוללות, לפניות ולדיווחים: טל' 073-2221333 או 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il