סגן מנהל בי"ס בשדרות: "הילדים רק רוצים לחזור הביתה, וללמוד כרגיל"

"עבר כבר חודש מפרוץ המלחמה ולא נראה שעומדת להתגבש כאן שגרה כלשהי", אומר אילן אבקסיס, סגן מנהל בית ספר קריית חמד אמית שדרות, אשר שוהה בימים אלו יחד עם תלמידיו ורוב תושבי העיר האחרים במלונות אילת. את הדברים הוא מציין בכאב, אך גם בהבנה ואפילו בהשלמה. "אי אפשר לדרוש מתלמידים להיות במצב של למידה אחרי כל מה שהם חוו", הוא מסביר.

לדבריו, נמצאים כיום בעיר קרוב ל-100 תלמידי בית הספר בכיתות ז' עד י"ב, אשר לכל אחד צרכים והתמודדויות משלו. "בשבוע הראשון אפילו לא ניסינו לכנס אותם", הוא מספר, "רק ישבתי יחד עם הצוות כדי למפות ולהבין היכן כל אחד מהילדים נמצא, וכן להתוודע לצרכים שלו, לברר איפה הוא היה באותה שבת, מה חווה והאם הוא זקוק לעזרה מיוחדת. אבל החל מהשבוע השני אנו מנסים להתחיל לקיים כאן שגרת למידה, וכפי שציינתי – הדבר מורכב יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת. אני חוזר ואומר לצוות שלי שאין לנו שום אפשרות ללמוד מאף אחד אחר, כי אין אף אחד בעולם שהתמודד עם מצב כזה. גם לנו עצמנו אין שום ניסיון בעניין, ואנו פועלים אך ורק מתוך האינטואיציה וההבנה הפנימית, בתקווה שנהיה שליחים טובים".

לימוד מתוך טראומה

כשאבקסיס מדבר על תלמידיו הוא מדגיש את המצוקה הרבה: "כבר יותר מ-20 שנה שאנחנו מתמודדים בשדרות עם הקסאמים. ילדים רבים בעיר מסתובבים עם תופעות של טראומה ופוסט טראומה עוד מלפני המלחמה הנוכחית. קרה לי לא פעם בעבר שנכנסתי למסור שיעור בכיתה, כשלפתע הדלת נטרקה והילדים קפצו בבהלה, או שחלף בשמיים מטוס שמזכיר את רעש היירוט של הטיל, והילדים החלו לרוץ למרחב מוגן. אלו ילדים שגדלו לתוך הקסאמים, ואם נוסיף לזה את כל הדברים שהתרחשו במלחמה העכשווית, ובעיקר את המחבלים שפלשו לשדרות, נוכל להבין עד כמה שמצבם קשה".

מתי פונו הילדים מהעיר?

"רוב הילדים פונו מהעיר כבר למחרת שמחת תורה, כאשר הייתה עזיבה המונית, אך בדרך הם ראו לצערי מחזות מחרידים שגם אנחנו כמבוגרים לא האמנו שנראה. זה לא פלא שאפילו כיום, כשאנחנו נמצאים חודש לאחר מכן, יש ילדים בבית הספר שלי, ואני מדבר על כיתות ז' עד י"ב שנמצאים כל הזמן במלון ולא מוכנים לצאת לשום פעילות או למידה. הם רוצים רק את החום של אבא ואמא, מתעקשים להיות לידם. לעומתם יש ילדים שחווים את זה בדיוק הפוך, ואחרי שהיו נצורים בממ"ד במשך שעות ארוכות הם רק רוצים לפרוץ החוצה ולראות עולם".

וזה לא מסתכם בכך. אופיר מציין כי בימים אלו, כשהילדים באילת, הם חווים שינוי דרמטי מכל הבחינות. "ילד בכל גיל צריך את השגרה המוכרת שלו, ואילו כאן אין שום זכר לחיים הרגילים והמוכרים. אין לילדים את הפינה האישית שלהם, הם ישנים ביחד עם ההורים בחדר, אמא אינה זו שדואגת לכביסה או לארוחות, כי הכל נעשה על ידי המלון. ההורים גם לא יוצאים לעבודה כפי שהיו רגילים. כל המבנה המשפחתי מתפורר. ממילא גם הילד מתקשה לקלוט מה התפקיד שלו ומה מוטל עליו, וכמובן מתקשה להבין שבשלב מסוים הוא יידרש לחזור ללימודים, כי הוא רחוק מזה לחלוטין".

מתרעננים עם "מסע ישראלי"

למרות הכל, אלון מציין כי הם החליטו לחדש את שגרת הלימוד בכל תנאי, אך קיבלו החלטה לעשות זאת בהדרגה. "כבר בשבוע השני קבענו מפגשים עם הילדים, אך רק לצרכי פעילויות והפגה בשטח. יצאנו לפעילויות הללו בעזרתו של ארגון 'מסע ישראלי' שסיפק פעילות מרתקת בכל האזור, שאווררה מאוד את הילדים, וכללה הפעלות, משחקים ומסלולי הליכה. זה היה חשוב ביותר לגוף ולנשמה, ובימים אלו אנו מנסים גם לחזור לשגרה לימודית – לבנות מערכת שיעורים מסודרת ולאפשר לילדים לפגוש את הצוות במשך בין שעתיים וחצי לשלוש שעות ביום. קיבלנו לשם כך מבנה של בית ספר באילת, בו אנו נפגשים כדי ללמוד כמה שאפשר ולנסות לחזור לשגרה".

בוא נדבר בכנות: אתה באמת מאמין שאפשר לקיים לימודים במצב כזה?

"לימודים של ממש אני לא חושב שנוכל לקיים בזמן הקרוב, אבל המטרה שלנו היא בעיקר לשייך את הילדים למסגרת, ובמשימה זו אנו אכן מצליחים. אז נכון שלא כל הילדים מגיעים לכל השיעורים, ונכון שהמורים אינם בהכרח המורים הקבועים, כי הם מפוזרים במגוון של מקומות.  אבל אנחנו רואים מקרוב כמה שכל שיעור חשוב ותורם. בנוסף, אנחנו מלמדים מגוון שיעורים גם דרך הזום, שם ניתן לגבש את הכיתה כמעט במלואה עם אנשי הצוות הרגילים, וכך ניתן לתת בכל זאת מענה לימודי מקצועי".

התלמידים חייבים להשתתף בשיעורים?

"אי אפשר כמובן לדרוש מהם להשתתף, וזהו אכן האתגר הגדול ביותר שלנו בתקופה זו – לגרום לילדים לעזוב את המסכים או את חדר המלון ולבוא ללמוד, בפרט שהקימה בבוקר מאוד מאתגרת אותם, כי הם הולכים לישון בשעות מאוד מאוחרות. אתה חייב לבוא עם הרבה פתרונות ורעיונות יצירתיים, כדי לאפשר לשיעור להתקיים".

דיברו איתכם על מועד חזרה לעיר?

"עדיין לא דיברו על כך, ואני לא חושב שזה יקרה בטווח הקרוב. עבור הילדים אני בטוח שזה הרסני, כי אני שומע מכולם עד כמה שהם רוצים לחזור לבית ולמיטה, לכל הדברים שהשאירו מאחור. מעבר לכך, יש גם את העניין האידיאולוגי, כי אני באמת שכל יום שבו לא חוזרים לשדרות והיא ממשיכה להיות עיר רפאים, זה ניצחון נוסף לחמאס".

ועם זאת, יש לו גם דבר מה אופטימי לציין לסיום: "במשך כל השבתות שהיינו כאן ערכנו 'קבלת שבת' עם משתתפים רבים, והיה מרגש לראות איך שכל התלמידים שבמשך השבוע נפוצים לכל עבר, מתכנסים יחד כשהם מתחברים לשירה ולתפילה. התחושה היא שפתאום אין מחלוקות בעם, וכולם כמו משפחה אחת. בזמנים כאלו עוברת בי המחשבה שאולי בתקופה הזו אנו לא באמת לומדים באופן פיזי, אבל יש כאן לימוד חשוב כל כך לחיים, והלוואי שהלימוד הזה ילווה אותנו גם הלאה".