המומחה המשפטי מסביר: "מדבר אחד מדינת ישראל צריכה להיזהר ברצועה"

זה הדבר שעליו יקום או ייפול דבר במסגרת המלחמה הקשה ברצועת עזה: הלגיטימציה הבינלאומית לישראל להילחם בבסיס הטרור הגדול בהיסטוריה, כפי שכינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את רצועת עזה. לשם כך אנו פונים לשוחח עם פרופ' אבי בל, מאוניברסיטת בר-אילן ומפורום קהלת, שמשרטט בפנינו את דרך התגובה הנכונה למול הטרוריסטים ברצועה.

"ניתן לפגוע באתרי טרור ברצועה כל עוד הפגיעה בלא-מעורבים לא מוגזמת ביחס לצורך הצבאי", מסביר בל. "אם רוצים לדעת מה נחשב למוגזם ומה איננו כזה, חייבים לבחון פעולות שעשו מדינות מכבדות חוק במקומות שונים. לדוגמה, הלחימה של ארה"ב באפגניסטן ובעיראק".

האם מדינת ישראל פועלת באופן מוסרי רב יותר מהצבא האמריקני?

"על פי המספרים שאנו מקבלים", משיב בל, "האמריקנים הרגו הרבה יותר אזרחים בעיראק מכל פעולות צה"ל בשנים האחרונות. כך גם באפגניסטן, וכך גם הרוסים באוקראינה. מספר הלא-מעורבים שנהרגים בעזה, לפי הודעות צה"ל, קטן בהרבה מהלא-מעורבים שנהרגים בידי צבאות אחרים. וזה אומר שלא רק שאנו פועלים על פי החוק הבינלאומי, אלא שאנחנו מחמירים עם עצמנו לטובת העזתים על חשבון חיילינו".

(צילום: Abed Rahim Khatib / Flash90)

האם האתגר שניצב מול האמריקנים היה דומה לזה שישראל ניצבת מולו?

"בהחלט. ארגוני הטרור, דוגמת טליבאן ודאע"ש, פועלים עם אותו זלזול כלפי הדין כמו שנוהג חמאס. אלו ארגוני טרור שאינם מכבדים כל כלל בינלאומי או מוסרי. הם מתנהגים כמו ברברים, ושמחים להשתמש במגנים אנושיים. בלחימה נגדם חייבים להשתמש בעוצמה רבה. ארה"ב, כאמור, התנהגה מול המחבלים הללו שלא בכפפות של משי. זה עדיין היה על פי הדין שמאפשר שימוש בכוח, שמאפשר זאת אפילו אם יש ודאות שיהיו אזרחים שייפגעו".

אם נצלול אל הפרטים, על מה מתבסס הדין הבינלאומי?

"למעשה, הדין הבינלאומי בנוגע למלחמה עמום וחסר, בין אם מדובר בלחימה בטרור ובין אם מדובר במלחמה בין צבאות סדירים.  רוב הדינים הרלוונטיים לדיני לוחמה אינם כתובים כלל, אלא חלק ממה שנקרא המשפט המנהגי. ההגדרה של מנהג משפטי היא מה שנהוג – מה שמדינות אחרות עושות תוך הבנה שהתנהגות זו תואמת את הדין.

ואיך קובעים מה מדינות העולם נוהגות?

"זה בדיוק העניין: כדי שיהיה מנהג, חייבים התנהגות של יותר ממדינה אחת באותו אופן. לכן, האמירה שנאמרה בעבר על כך שבישראל נכתבו כביכול דיני הלוחמה בטרור בזכות האופן הזהיר שבו צה"ל פועל מול הטרוריסטים – אין לה על מה להתבסס. הדין המנהגי איננו יכול להסתמך רק על מנהגה של מדינה אחת. אין אפשרות כזו.  ואם יש איסור בחוק, אז כמובן שאסור לבצע אותו. ובמקרה שלנו, שאין איסור להיאבק במחבלים גם בדרך של פגיעה רחבה, אז זה אומר שהדבר מותר על פי החוק הבינלאומי".

בית חולים לטרוריסטים

הכתבים שנכנסו לרצועה מעדכנים על אזורים שלמים שהפכו לעיי חרבות. האם יש לכך הצדקה מבחינת החוק הבינלאומי?

"הרס של מבנים אפשרי מבחינת החוק הבינלאומי, בהתאם לכך שמותר לפגוע בכל דבר שמשרת את חמאס, על אף שאנו יודעים שאנו הורסים גם מבנים של לא-מעורבים בדרך. גם כאן חשוב להבין שההרס הזה מותר כל עוד הפגיעה האגבית איננה נחשבת למוגזמת. בנסיבות הקיימות, של פעילות ישראל בעזה שכוללת מאבק מול ארגון טרור שנמצא בכל מקום, מעל ומתחת לפני הקרקע – צפוי הרס של רוב מבני הרצועה. ואין מציאות אחרת. אם נתחקה אחר אירועי לחימה אחרים בעולם, כמו הקרב נגד המדינה האסלאמית בעיר פלוג'ה שבעיראק, זה בדיוק המצב ששרר שם. בתום המלחמה, העיר הפכה לעיר רפאים שאינה ראויה למגורי אדם במשך תקופה ממושכת לאחר מכן".

(צילום: Abed Rahim Khatib / Flash90)

בעוד אנו מדברים, צה"ל מקיף את בתי החולים רנתיסי, האינדונזי ושיפא ברצועת עזה. אלו הפכו לבסיסי טרור לכל דבר שבהם גם מאושפזים חולים. כיצד ניתן לפעול מול המצב הזה?

"שיפא זה אתגר מבחינת ישראל", אומר בל. "כאן חשוב לומר כי ככל שהוא משרת את חמאס, המבנה מהווה מטרה צבאית שניתן להשמיד. החוקיות של התקפה פלונית על בית החולים תלויה בנסיבות העניין, כי יש סכנה שהפגיעה האגבית באזרחים ובציוד שלא משרת את חמאס תהיה מוגזמת. לכן על מערכת הביטחון לפעול ליצירת תנאים המאפשרים התקפה, כמו פינוי של הבלתי מעורבים מהמקום ועוד". לפי המסתמן, ישראל נמצאת בעיצומו של המאמץ הזה.

האם הזהירות הישראלית משתלמת בשורה התחתונה? כלומר, האם העולם פחות תוקף אותנו בגללה?

"לדעתי מדינת ישראל עושה טעות כאשר לעיתים היא מפרשת את הדין בצורה שמרסנת את פעולותיה כלפי הטרוריסטים מעבר לנדרש. זו טעות לחשוב שאם נחמיר על עצמנו העולם ינהג עמנו בצורה הוגנת. כמובן שיש תועלת בכיבוד הדין, אבל להחמיר על עצמנו מעבר לזה – לא יעזור לנו".

בכל הנוגע למצבה המשפטי של מדינת ישראל ברחבי העולם, המוקד הבעייתי ביותר של מדינת ישראל הוא, ככל הנראה, בית הדין הבינלאומי בהאג. "צריך להבין שבית הדין הזה לא נוצר משום מקום", מסביר בל. "המקור לסמכות שלו זהו הסכם שנקבע בין מדינות, שמאפשר לבית הדין לשפוט אותן. אם כך, בית הדין בהאג הוא בדיוק כמו מוסד בוררות, שבמסגרתו שני מתדיינים פונים מעצמם לבורר שיתווך ביניהם. ישראל לא הצטרפה למוסד הבוררות הזה, ומסיבות טובות, ולכן אין לו כל סמכות לשפוט אותה".

אם כן, ממה נובעות החלטות בית הדין לשפוט את ישראל?

"התובעים של בית הדין, יחד עם הפלסטינים, בישלו תירוץ לשפוט ישראלים על אף שכאמור לבית הדין אין סמכות לכך על פי דין. הפלסטינים קראו לעצמם מדינה וטענו שהם הצטרפו לאמנה של בית הדין, וטענו גם ששטחי יו"ש, רצועת עזה ומזרח ירושלים הינם שטחי מדינת פלסטין. כל זה מוביל לכך שבית הדין מאפשר לעצמו לשפוט את מה שמתרחש כאן.

"בית הדין ידע שאין מדינת פלסטין, אבל החליט שיש לו סמכות לתבוע נאשמים ישראלים. מה שמוכיח שבית הדין לא פועל על פי דין אלא על בסיס שיקולים פוליטיים", מסכם בל.

מה הנזק שהוא מסוגל לעשות לנו?

"הנזק שבית הדין מסוגל לעשות לישראל הוא גדול, אבל יגדל ככל שנכפיף את עצמנו אליו", מבהיר בל. "הנזק עלול להיות בהתאם לאופי הפעילות של בית הדין, אשר לא פועל נגד מדינות אלא מול יחידים. כך הוא מסוגל להחליט שראשי המדינה או החיילים בשטח ביצעו פשעי מלחמה כביכול, ולכן הם מבוקשים למעצר. במקרה כזה, בית הדין איננו יכול להפעיל סמכות בתוך ישראל כמובן, אבל זה אומר שאותו אדם כמעט ולא יוכל לצאת מהארץ, כי בכל מקום כמעט הוא עלול להיתפס ולהיות מוסגר לבית הדין.

"בבית הדין חברות יותר ממאה מדינות בעולם, כך שמדובר בגוף שיש לו השפעה רחבה למדי. במקרה כזה, הדרך היחידה לצאת מהארץ היא באמצעות הסכם מוקדם עם המדינה שאליה רוצים להגיע. אני אישית לא הייתי סומך על אף אחד לו היה עומד מולי צו מעצר שכזה".