תחרות הסיפור הקצר: היער השחור

"אמא, כבר שלוש שנים את אומרת לי שבשנה הבאה אקבל מתנה ליום הולדת. הנה, המתנה שאני רוצה כאן, אז למה לא לקנות אותה עכשיו?!".

אני מסתובב אחורה וקולט את הדמעות בעיניים שלו.

אמא שלו פותחת את הארנק, סופרת שם שקלים בודדים ואומרת לילד – "ישי, יש לאמא בארנק עשרים וחמשה שקלים. אנחנו צריכים לקנות לחם, חלב ושמן. בשביל לקנות את העוגה היפה הזאת, אנחנו צריכים כמעט פעמיים עשרים וחמשה שקלים – העוגה עולה ארבעים וארבעה שקלים. אני מבטיחה לך שכשיהיה לאמא בארנק את הסכום הזה, ותהיה אפשרות לקנות בו עוגה – אני קונה לך, גם אם זה יקרה לפני יום ההולדת הבא שלך".

הבטתי בישי. ראיתי אותו בוהה בעוגה, מתקשה להיפרד ממנה.

אמו מלטפת אותו, ושניהם מתקדמים לכיוון הקופה.

הם החזירו אותי לשם – בלי לדבר איתי, בלי לשתף אותי כגורם אקטיבי בשיחה שלהם. הם פשוט שאבו אותי אחורה לגיל שתים עשרה. הייתי הילד הבכור במשפחה, הורי עבדו קשה מאוד לפרנסתם.

אני זוכר את המאפיה שפתחו מתחת לבית שלנו. היא היתה "אתר הבילוי" החדש של ילדי השכונה. כל אחד מאלו ששפר עליהם מזלם היה יוצא מידי פעם עם שקית מרשרשת ובתוכה רוגעלך או בורקס גבינה. אני – מעולם לא.

במקרר הגדול שהיה במאפיה היתה מונחת דרך קבע עוגת "היער השחור", כך נכתב לידה. היא היתה עגולה, משורטטת, יפה ומושכת.

ידעתי שזאת תהיה מתנת יום ההולדת שלי.

הגיע היום הגדול, חיכיתי שישאלו מה אני רוצה ליום הולדת, ו---לא שאלו.

מאחר שחששתי שיקנו לי משהו אחר ואפספס את ההזדמנות, החלטתי לפנות אל אבא, כשיצאנו מתפילת ערבית בליל "היום הגדול", יום ההולדת שלי, ולשתף אותו בחלום שאותו אני מבקש שיגשים לי.

אבא הקשיב באוזניים כרויות לתיאור שלי על העוגה המדוברת. הוא אפילו התעניין בקוטר שלה, בגובהה, שאל אם היא פרווה או חלבית. נכנס לזה חזק, לפי מה שנראה.

אבל אחרי הדקות הארוכות של התיאורים, השאלות והתשובות, אבא אמר לי: "אפי, אני מרגיש כל כך את הרצון שלך לקבל את העוגה המיוחדת הזאת, אפילו לי מתחשק כבר לטעום ממנה, אבל – עוגה כזאת רק עשירים יכולים לקנות. אנחנו אנשים טובים ב"ה, אנשים ישרים, אוהבים לעזור. ויחד עם זאת, אנחנו לא עשירים".

הבנתי מיד את תמצית התשובה. שתקתי. ניסיתי לעבד נתונים.

עם האכזבה הזאת והחלום הכמוס שנגנז באותו ערב, הלכתי לישון.

למחרת – יום ההולדת שלי – קמתי בזריזות לסייע לאמא לארגן את האחים שלי ולעזור לפזר אותם בגנים ובבתי הספר. כל היום, כמובן, זכרתי שיש לי יום הולדת, ושלא אקבל את המתנה שחלמתי עליה, "כי אנחנו לא עשירים...".

בשעות הצהריים המאוחרות, כאשר סיימנו לאכול את ארוחת הצהריים בבית, אחים שלי שיחקו ואני ישבתי להכין שיעורי בית, נשמעו נקישות בדלת. נגשתי לפתוח, ולתדהמתי, עומד בפתח אחד ממתפללי בית הכנסת, יהודי יקר, ובידיו לא אחרת מעוגת חלומותי – עוגת "היער השחור".

הסתכלתי עליו, ושוב על העוגה, על העוגה ושוב עליו. הוא חייך ואמר לי: "מזל טוב, זה במיוחד בשבילך". חייכתי בביישנות ושאלתי אותו – "איך ידעת?".

הוא השיב: "ציפור קטנה לחשה לי", וחשב להסתפק בזה.

אני התעקשתי ושאלתי שוב: "אבל באמת, איך ידעת? בדיוק היום, ובדיוק את העוגה הזאת?".

הוא הביט ארוכות לתוך עיני, והשיב: "אפי, אתה ילד חכם ובוגר. אני אענה לך מנין לי שאת העוגה הזאת רצית כל כך לקבל, אבל תבטיח לי שלא תשכח את הסיפור הזה". הנהנתי בראשי, והוא שיתף: "אתמול בערב, כשיצאתם גם אתם מתפילת ערבית בדרככם לבית, צעדתי לא רחוק מכם, ושמעתי את התיאור שלך על המתנה הנחשקת. שמעתי גם את התשובה שקיבלת מאביך היקר. ברגע זה ידעתי שלי הקב"ה נתן את הזכות להיות השליח לשמח אותך".

הוא סיים את דבריו וקרץ לי בחיוך.

חייכתי בחזרה, והוא חזר ואמר: "תבטיח לי, אתה לא שוכח. כשתוכל, תיתן גם אתה, בעזרת ה'". הנהנתי שוב בראשי, ואמרתי לו "תודה רבה, אבא שלי לא יאמין". הוא ליטף אותי ופנה לדרכו.

* * *

זמן מיותר להיזכר בפרטי הפרטים לא עמד לרשותי. רצתי למקרר, שלפתי משם עוגה מיוחדת, שילמתי ודהרתי ליציאה. הסתכלתי ימינה, שמאלה – איפה הם? פתאום קלטתי אותם סוחבים עגלת בקבוקים ריקים לכיוון המחזורית, ושם, למעשה, נעמדתי מולם, הגשתי לישי את העוגה ואמרתי לו "מזל טוב".

הם הסתכלו זה על זה בפליאה, על העוגה בתדהמה, ועלי בהערצה.

אמא שלו התעשתה ראשונה, ושאלה – "מנין לך?". חייכתי ועניתי: "גם אני הייתי פעם ילד, גם לי היה חלום לעוגה. הקב"ה זימן לי אדם טוב באמצע הדרך, ועכשיו הזכות שלי להיות מהנותנים...".

בעצם, כאן יכול היה להסתיים הסיפור שלי, אלמלא החלק הנוסף שהשתרשר אליו מספר שנים מאוחר יותר.

* * *

היה זה בערב קיצי אחד. עמיתי ואני יצאנו לפגישת עבודה באחד מבתי הקפה בפאתי העיר, שם העלינו נושאים שונים לדיון קליל, על כוס קפה ועוגה.

בעוד חברי נענה לנייד שלו שלא הפסיק לנדנד, סקרתי אני את יתר הלקוחות שמצאו פינה אף הם בבית הקפה שאימצנו.

עיני נחו על נער כבן חמש עשרה, שישב לבדו ליד השולחן ונראה ממתין לשותף נוסף. בינתיים התקרב אליו המלצר, אף הוא נער צעיר, והתעניין אם ירצה להזמין קפה ומאפה.

הנער הממתין השיב שישמח, וכאן החל להתעניין בסוגי הקפה שנמכרים במקום.

"כמה יעלה קפוצ'ינו?". "עשרים ושבעה שקלים", השיב המלצר.

"וכמה יעלה אספרסו?". "עשרים וחמשה שקלים".

"הבנתי, וכמה יעלה שוקולדה עם קצפת?". "עשרים ושניים שקלים".

כאן התחלתי לאבד סבלנות. כמעט הערתי לו שכנראה יש בידיו עשרה שקלים, ואיתם לא מגיעים לבית קפה עבור שני אנשים... בעשרה שקלים קונים שוקו בשקית וזהו.

אבל כמובן, שתקתי.

המשכתי להתבונן, והוא המשיך.

"וחלב עם מקופלת?". "ששה עשר שקלים".

"קפה הפוך?". "גם שש עשרה".

"וקפה רגיל?". "עשרה שקלים".

"אם כן", השיב הנער, "אשמח להזמין שני קפה רגיל".

"ומה לגבי מאפה?", שאל המלצר. "הפעם אוותר על מאפה, תודה".

הייתי המום מהנער חסר המושגים. מי מגיע להתיישב בבית קפה בעבור שתי כוסות קפה רגיל? כלומר – עשרים שקלים?

בעודי מהרהר, סיים חברי את שיחת הטלפון הארוכה שלו, ופתח מחשב נייד כדי להכניס סיכום ישיבה מסודר.

המשכתי לפזול לכיוון הזירה. בינתיים הגיש המלצר לנער שתי כוסות קפה רגיל, ושאל מתי ירצה לשלם.

"אשלם כעת, יש לי סכום מדויק", והגיש שלושים שקלים למלצר.

המלצר ספר בקול כדי להשמיע את חוסר הדיוק בסכום שהוגש לו, הביט בנער שמולו ונענה בקריצה – "עשרים שקלים על הקפה, ועשרה – טיפ בשבילך".

זהו. עכשיו הכל ברור. יש כאן סיפור גבורה, לא סתם מתיחה, שעמום או תמימות. יש כאן רגישות ולב ענק.

עודי מנסה לסדר מחשבות, לטפוח לעצמי על השכם על כך שהתאפקתי לא להעיר לו קודם, נכנסת גברת למקום ומתקרבת לשולחנו של מיודענו, הנער הצעיר – הבוגר – הגיבור.

כמה מפתיע שהאסימון נפל לי ברגע שהיא ליטפה את לחיו קודם שהתיישבה. פתאום ידעתי שאני מכיר אותם, הרי נפגשנו בעבר. אמנם לדקה קצרה, אבל נפשי נקשרה בנפשו. פעם שמעתי שנפש זה רצון – מסירות נפש זה מסירת הרצון – אם כן, היה לנו פעם רצון משותף, רצון נקשר ברצון.

זה הילד ההוא עם העוגה ויום ההולדת, ישי קראו לו, וזו האם עם הליטוף האמהי והאצילי.

פתאום התיישב לי המחזה שראיתי. אחרי הכל, ילד שהיה רגיש כל כך לאמו כבר אז, כשקיבל תשובה על דחיה נוספת במתנת יום ההולדת, ילד ששמח שמישהו התייחס אליו ממקום לא צפוי ומילא את משאלתו, ילד כזה ודאי נמצא במקום אחר בחלק של הרגשות החדים והעדינים. אחרי הכל, אי אפשר לשכוח שגם לי חודדו החושים לנתינה בצורה דומה.

זהו המשך השרשור של הסיפור שלי, שהחל מאז היותי בן שתים עשרה. תראו איך גלגל מסתובב, תראו איך אפשר לפתח נתינה, בכל גיל, בכל רמה. בכל שלב שאתה נמצא בו, אם באמת תרצה. כמה כל אחד יכול לבחור לתת, רק צריך לפתוח את הלב ולחפש הזדמנויות.

אסיים כאן, רק תרשו לי לבקש – אם בין הקוראים היקרים נמצא אותו מלצר שזכה להיות נוכח בנתינה הטהורה הזאת, שנבעה מלב גדול, ממחשבה אמיתית להיטיב ולשמח אותו, אני מבקש ממך – תמשיך לגלגל...