"הוא יצא למילואים, הרגשתי מתוסכלת ונטושה": האתגרים וההתמודדויות של הנשים שבעליהן התגייסו

כבר ארבעה שבועות שהן לבד בבית, בזמן שהאיש שלהן נמצא בשירות מילואים. חרדות לשלומו, מתפללות, מקוות שיגיע לכמה שעות של 'אפטר' הביתה. בזמן הזה הן נושאות על גבן את כל השגרה שנותרה מאחור – בית, ילדים, עבודה. נשות המילואים עוברות ימים עמוסים מאוד – טכנית ורגשית. יסכה שומר, מטפלת זוגית, החליטה להרים את הכפפה ופתחה עבורן קבוצת ווטסאפ מיוחדת, בה הן מקבלות משימות כתיבה יומיות שנותנות כוחות להתמודדות במערכה הארוכה.

"בדיוק חדרו לבתים, ואתה הולך?"

כמו רבים בבוקר שמחת תורה, יצא בעלה של יסכה שומר את ביתו אל עבר השירות הצבאי. "מצאתי את עצמי באותן שעות כמו כל עם ישראל – מזועזעת, כואבת, בלי מילים, ויחד עם זאת גאה להיות שותפה במשהו גדול שקורה בעם ישראל", היא אומרת. "אלא שלא הרבה זמן אחר כך הצטרפו לכך – לא נעים לי לומר – תחושות של כעס, תסכול ונטישה. בלב שלי אמרתי לבעלי 'בדיוק חדרו לבתים, ואתה הולך? הלו, תשמור עלינו'. בשכל רציתי לפרגן לו, רציתי שהדיבור יהיה אחר, אבל שום דבר מהמחשבות האלה לא הצליח לבוא לידי ביטוי. אני עוסקת שנים בנושא של מודעות והקשבה פנימה, אבל באותם רגעים זה לא היה נגיש לי. ניסיתי להיות רגע בנוכחות עם זה, להקשיב פנימה, אבל הייתי כולי מוצפת, כאובה ומתוסכלת".

התחושות הקשות המשיכו ללכת עם יסכה גם בימים הבאים: "הרגשתי שהאנרגיה הזוגית שלי זולגת לכעס ופחד, לא הצלחתי לישון בלילה וקמתי בבוקר לחדשות. מהר מאוד הבנתי שזה גדול עליי, שאני זקוקה לעזרה". מתוך ההבנה הזו היא החליטה לעשות שתי פעולות: "פתחתי קבוצה של התמקדות בוקר לתלמידותיי – בה אנחנו פותחות את היום בתפילה ובהקשבה פנימה. והדבר השני – פניתי לתאיר חריף, שהיא מנחת קבוצות התפתחות דרך כתיבה, והצעתי לה לפתוח יחד קבוצת ווטסאפ בה נשים יכתבו לגברים שלהן שיצאו למערכה, כדי לייצר אנרגיה זוגית אחרת. את כל זה עשיתי מתוך צורך לחילוץ עצמי, לא יכולתי לשער לעצמי לכמה נשים נוספות הצעד הזה יהיה משמעותי".

הקבוצה החלה לפעול כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה. "בדרך כלל אנחנו רוצים לתת מקום לרגשות שעולים כאן ועכשיו, אבל הם היו כל כך קשים והבנתי שלא יהיה נכון לשקוע אליהם. תאיר ואני החלטנו לייצר תנועה הפוכה, בה אנחנו מייבאות מקומות שהיינו רוצות להיות בהם. התחלנו ליצור בכל יום הזמנה לכתיבה, שנותנת כוח, כדי לחזור למחוזות הטובים של הקשר ולא לשקוע בכאב. 'רציתי לספר לך היום שהדבר שהכי מחזק אותי עכשיו הוא...', 'אני מעריכה אותך על… וגם אותי אני מעריכה על…', 'רגע לפני שבת אני מברכת אותך ב… ומברכת אותי ב…'. ההזמנות לכתיבה הן מאוד פשוטות, אבל מצליחות להתניע בנו חלקים בריאים".

לקבוצה, שנקראת "מכתבים לאהובי", הצטרפו מעל אלף נשים. "דרך הכתיבה אנחנו יוצאות יחד מערי המסכנות", מסבירה יסכה. "נשים יכולות לבנות ערים שלמות של מסכנות, וזה מוצדק, אבל גם מתיש – אותנו, ואת הבעלים שלנו שיצאו למלחמה. לעומת זאת, כאשר האיש יודע שיש לו גב, זה נותן לו כוח, ומילים כאלה מהלב מגלות גם בנו כוחות".

מה עובר על נשות המגויסים בימים אלה?

"כולן מבינות שקורה משהו משמעותי לעם ישראל, ולרבות מהן ברור שזו זכות להיות בתפקיד ולעשות את מה שצריך עבור העם שלנו. אבל זה לא לוקח דבר מהעובדה שיש כאן אתגר, שמשנה את פני הזוגיות, את המשפחה ולפעמים גם את העסק. ברגעים הראשונים זו הייתה היתלשות של ממש, ועם הימים שעברו עלתה אצל כולנו השאלה – איך מתמודדים עכשיו? הרבה נשים כותבות לי 'אני לא ישנה', 'אני כל הזמן קמה ומחכה שיגיע הבוקר'. הן ויתרו על תחושת ההגנה האישית, כדי שהבעלים שלהן יגנו על עם ישראל. ועוד לא התחלנו לדבר על אימהות לילדים קטנים, שפוגשות את הקושי בכל כך הרבה פרטים. יש לי חברה, למשל, שהייתה 4 שעות במוסך עם שישה ילדים קטנים".

האתגרים לא פסחו גם על יסכה עצמה. "התקשרו אליי מפרויקט שנקרא 'תומכים מהבית', ושאלו אם בתור אשת מגויס אני צריכה עזרה במשהו", היא מספרת. "מדובר בחבר'ה שסיימו מילואים, ומבינים היטב שיש פה חזית שצריכה מענה. מיד עלו אצלי דמעות, מעצם זה שרואים אותי. שאלתי במה מדובר, והאדם מעבר לקו, מישהו מהרצליה אגב, ענה 'בייביסיטר, בישולים…'. עניתי שאני גרה בקהילה חמה ועוטפת, שהילדים שלי כבר לא קטנים, אז תודה, אבל אין צורך. רק מאוחר יותר נבהלתי כשנזכרתי שהבת שלי, בת 21, צריכה לעבור דירה בתוך המושב לידינו, ואין מי שיעשה את ההעברה. התקשרתי שוב, והם פשוט היו מדהימים – באו ולקחו אחריות על ההעברה מהתחלה ועד הסוף. הגיע מישהו מהקיבוץ לידינו, אנחנו שומרי מצוות והוא לא, ועם עיניים טובות וידיים טובות עשה את הכל".

אדוות של אהבה

מהן התגובות מן הצד השני – של מקבלי המכתבים?

"רוב בני הזוג מקבלים את המילים שנאמרות מהלב בשמחה ובהתרגשות, ובשלב מסוים פתח יהונתן בעלי גם קבוצה כזו לגברים, אחרי בקשות חוזרות ונשנות. עם זאת, יש כאלה שנמצאים ללא טלפון לזמנים ארוכים, או לא יכולים לתת מקום לרגשות כרגע מכל מיני סיבות. לכן ההנחיה לנשים היא לכתוב בלי לצפות שזה יהיה הדדי. אישית, בשבועות הראשונים, אני קיבלתי מיהונתן אימוג'י בחזרה. בתוך כל הפעילות האינטנסיבית, הוא לא יכול היה לפנות את עצמו למקום הרגשי והפנימי יותר". 

אך גם נשים שלא מקבלות תשובות מבעליהן החליטו לא לוותר. "השפעת הכתיבה על האישה עצמה היא גדולה. לפני כמה ימים כתבה לי מישהי שהיא לומדת להביע רגשות. זו מתנה גדולה מאוד בעיניי, כשאישה נמצאת עם הציר הפנימי הזה בתוכה. נשים נוספות כותבות לי שהן רצו במשך שנים להביע את מה שהן מרגישות בפנים ולא ידעו איך, ועכשיו הן מגלות בתוכן אדוות של אהבה ורכות. 'לא דמיינתי שהמלחמה תצליח לפתח לנו שפה של אהבה שרצינו בה כל כך הרבה שנים', הן מוסיפות. אז גם אם התגובות מן הצד השני הן לא בהתאם, מילות החיבור האלה עדיין חזקות מאוד".

מה עם רגשות קשים, מתי תתנו להם מקום?

"באופן טבעי תוך כדי כתיבה, נשים משתפות גם בכאבים שלהן, אבל זה עדיין מגיע מתוך תדר של צמיחה, ולא ממקום של מסכנות והתקרבנות. גם לי ברמה האישית לא תמיד קל. בהתחלה, למשל, שפטתי את עצמי למה אני מרגישה את כל הכעס והכאב האלה, הרי צריך עכשיו להציל את העולם. אבל עם השיח שנוצר בקבוצות, ראיתי איך כל כך הרבה מאיתנו שותפות לאותן תחושות. מצד שני – אנחנו אלה שמחזיקות את המקום שאליו חוזרים אחרי המלחמה, את המקום שממשיך להצמיח חיים. לכן חשוב כל כך לשנות עמדה, להפסיק להיות מסכנות, לא להיות שבויות בפחד, אלא להזרים אנרגיה אחרת. את העוצמה שיש אצל החיילים, צריך גם בעורף".

דברי חז"ל הידועים הופכים רלוונטיים לימינו: "כתוב שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל, ומה הן עשו? פיתו את הגברים שלהן לקשר קרוב, במציאות נוראה של עינויים ועבדות. כאשר נשים מחזיקות תדר של אהבה בתוך כל הכאוס, האישי והכללי, זה מה שמחזיק את הגאולה. האנרגיה של הבנייה זמינה בזכות זה".

עד כמה אישה, שמתמודדת עם העובדה שהאיש שלה רחוק, יכולה להיות בטוב הזה עכשיו?

"ברובד האישי – כשהאיש שלי לא פה, אני צריכה לשלוף את עצמי מפי התהום כמה פעמים ביום. זו מיומנות שאנחנו צריכות לבנות – ללמוד איך להיות מנהיגות של עצמנו. אם אישה מנהיגה את עצמה עכשיו דרך כניסה למיגונית – דרך זה שהיא רק עושה ולא מרגישה – זה כנראה יתפוצץ לה מתישהו בפנים. בסוף תחושת המסכנות תצוף, ואיתה ההתפרקות. לכן אנחנו לומדות עכשיו להנהיג את עצמנו עם כל החלקים – לכבד את התחושות הקשות, את התסכול והנטישה, ויחד עם זאת לראות מה היינו רוצות להרגיש, ולייבא את הטוב הזה אלינו. לחשוב איך הייתי רוצה ששיחות הטלפון שלנו כזוג יהיו. איך להביא בהן יותר עומק, שלא יסתיימו כל פעם באופן סתמי. אנחנו מביאות כאב ותסכול, אבל גם בונות הנהגה של חיים".

הכתיבה לבן הזוג יוצרת משהו נוסף. "זה מאפשר למסלול חדש במוח להיווצר", מסבירה יסכה. "אדם יכול להישאר בלופ של עצמו, ואילו תקשורת עם אדם נוסף מוציאה מהלופ הזה ומכניסה אנרגיה אחרת. בכלל, האפשרות להיות בעלות בחירה על שפות נוספות, התחושה שאנחנו לא לבד בזה ויש עם מי לשתף. התגובה של האיש למכתבים, ואפילו האפשרות לתת לו בלי לקבל תגובה, זו גאולה עצמית וזוגית. אדם אחד, למשל, שיתף אותנו במסע שהוא ואשתו עשו עם ריב שהם היו נתונים בתוכו בעקבות השיח הזה".

אילו שאלות עולות מהשטח בתקופה הזו?

"השאלות הן רבות וכואבות. נשים שואלות: איך חוגגים יום נישואין כשהבעל בצבא? איך שומרים על אינטימיות כשהוא לא נמצא? מה אומרים לבעל שאיבד חבר קרוב? איך מתמודדים עם יציאה לצבא שהייתה בזמן של ריב מקומי או מתמשך? אנחנו משתדלות להביא מענה לשאלות – כמו קובץ המפרט על חופה שאפשר לעשות און-ליין ביום הנישואין, וסרטון שנותן מענה לאתגר האינטימיות. אנחנו לא ב'ללה לנד', הקושי הוא עצום ואין איך לייפות אותו. מצד שני – זו המציאות, היא רווחת עכשיו, וחשוב לבנות דרכי התמודדות נכונות איתה".

גם אתגר ה'אפטר' – 24 שעות היציאה מהצבא – עולה לשיחה. "אישית, יונתן, בעלי, יצא ל'אפטר' ביום ההולדת שלי. אני רציתי רק ליהנות מהזמן יחד, אבל היו הרבה מאוד שאלות טכניות על הבית והעסק שצריך היה לתת להן מענה. היה לי קשה עם המחשבה שבזמן הקצר הזה נאלץ לטפל בהן, ולכן החלטנו לתחום את הדברים. נסענו לרב וכן ליועץ העסקי שלנו כדי לקבל הכוונה. אחר כך, בגלל שהייתי מאוד טעונה, נתנו זמן גם להצפה של הדברים הכואבים. בשלב מסוים, עם כל הקושי, עשינו 'דילוגו עליי אהבה', ועברנו לשלב הברכות והקשר. זו מיומנות – לנהל את עצמנו בשעות החופשה הקצרה הזו, לדעת גם איך לצאת ממנה בלי להתפרק".

לסיום, אומרת יסכה, "לי אישית היה משמעותי לגלות שאת מה שאני חשה, מרגישות עוד הרבה נשים נוספות. אם קודם לכן אמרתי לעצמי 'מה את מתלוננת? אין לך זכות, החיים שלך לא מספיק קשים. אז מה אם בעלך לא פה ותוכנית העבודה שלך התפקששה?' – המפגש עם נשים נוספות הביא אותי להבנה שמה שאני מרגישה הוא לא רק שלי, ושזה חלק מתקשורת אלוקית איתנו וחלק מהשליחות שלנו. זו חתיכת חזית, הבית, ונשים הן אלופות שהן מחזיקות אותה. להחזיק תדר של אהבה, גם ממרחק, זו גאולה. כמה טוב שאנחנו עושות את זה יחד".