העם מאוחד – אך התקשורת לא חדלה מלפלג

הרבה עניינים חשובים מונחים על סדר היום הציבורי וממתינים לטיפול יסודי ומעמיק – כמו ועדת חקירה על המחדלים שהובילו לאסון הנורא בדרום, הטיפול בניצולי הטבח, שיקום היישובים שנחרבו ועוד. אולם כל מה שלא דורש טיפול דחוף ומיידי ימתין עד לאחר שוך הקרבות – לאחר שאיום הטרור יוסר מעל אזרחי ישראל. עד אז, דרושים שקט תעשייתי וריכוז מוחלט על מנת למלא את המשימות החשובות ביותר: השמדת אויבי ישראל והשבת החטופים הביתה.

בעקבות האסון נוצרה אחדות נדירה ומופלאה בין כל חלקי הציבור הרחב. חומות הניכור, שצמחו בין מחנות ומגזרים בתקופה שלפני האסון, קרסו בבת אחת. והנה, כמו בזמנים הטובים, עם ישראל מאוחד כפי שלא היה כבר שנים רבות, והלוואי שהאחדות תימשך כך לעוד שנים רבות הלאה.

אך האחדות הזאת, כך נראה, לא מוצאת חן בעיני כולם. מתברר כי גם בזמן המיוחד והנדיר הזה, יש אנשים שטובת הציבור כלל לא מעניינת אותם והאחדות הזאת ממש לא באה להם בטוב. מדובר באנשים שבמשך שנים ניזונו ממחלוקות ופלגנות, וגם עכשיו דחוף להם מאוד להשיב כמה שיותר מהר את הפילוג והניכור לחברה הישראלית.

את הפלגנים האלה תמצאו באולפני ערוצי הטלוויזיה הוותיקים בישראל. במסווה של פרשנים מקצועיים הם נותנים דרור ללשונם ולדעותיהם הפוליטיות, ושולחים את חיציהם הארסיים בנציגי המחנה הפוליטי האחר ובציבור שהם מייצגים. כל תמונה, אמירה אגבית או החלטה מקצועית של חברי הממשלה זוכות לביקורות שליליות, נוקבות וחסרות פרופורציות. בגודל התיעוב שאותם אנשי תקשורת חשים כלפי הפוליטיקאים מהמחנה לו הם מתנגדים, הם אפילו ממציאים אירועים שלא קרו ומפרשנים אותם כמיטב המסורת השלילית.

אירוע שכזה התרחש במהלך מסיבת העיתונאים שהתקיימה במוצאי שבת האחרונה בהשתתפות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והשר בני גנץ. מצלמות הטלוויזיה תפסו את גלנט וגנץ לוחצים ידיים בסוף מסיבת העיתונאים ומסתודדים בינם לבין עצמם, בעוד נתניהו עומד בצד לבדו ומתעסק בענייניו. סוכני הפילוג באולפנים מיהרו לפרש את התמונה כאילו קיימת מתיחות בין גלנט וגנץ ובין נתניהו, וטענו כי זו הסיבה שהם נמנעו מללחוץ את ידו. אלא שמספר שניות לאחר מכן נראו גלנט וגנץ ניגשים לנתניהו ולוחצים את ידו. העובדה המתועדת הזאת לא הביאה את הפלגנים להתנצל על הפרשנות המסולפת, ואף להיפך, אחד מהפרשנים הוותיקים המשיך לפמפם את השקר הזה גם ביום שלמחרת.

הצורך האובססיבי של אנשי תקשורת לפלג את העם תמוה, מכעיס, ובעיקר מעציב. למה מגיעה לנו תקשורת כזאת? למה אי אפשר לנהל שיח ענייני ואובייקטיבי באולפנים? בשבוע הראשון של המלחמה השתתפה תושבת עוטף עזה בפאנל באולפן חדשות 12. היא נשאלה האם היא כועסת על ראש הממשלה בשל מה שקרה. בתגובה, פתחה האישה במונולוג נוקב וזעקה נגד אנשי התקשורת שבמשך תקופה ארוכה הסיתו, פילגו והתסיסו את חלקי החברה הישראלית זה בזה: "עליכם אני כועסת!", אמרה בכאב. קטע זה מהריאיון הפך ויראלי וזכה לתגובות חיוביות רבות, אך אם מישהו חשב שהתקשורת תערוך חשבון נפש על התנהלותה ותשפר את דרכה הקלוקלת – הוא התבדה.

ברור לכולם שהחברה הישראלית, אחרי ההתקפה הרצחנית בדרום, שוב לא תהיה אותה חברה. בקרב רבים ניכרת התפכחות והתנערות מתפיסות שונות ומהתנהלות של גופים ציבוריים שונים, וניתן להעריך כי כך גם יהיה ביחס לתקשורת. גופי התקשורת צריכים לדעת ולהפנים, כי הפער ההולך ומתעצם בין מה שהם משדרים לבין ציפיות הצופים יפגע בהם קשות. נתוני האמון בתקשורת בשנת 2022 גם ככה עמדו על שפל חסר תקדים של 23% בלבד, וככל שגופי התקשורת ימשיכו להתנהל בדרכם השלילית – הנתונים ימשיכו לצלול מטה. הציבור פשוט ינטוש אותם, ויפנה לצרוך סוג אחר של תקשורת – אחראית, מאוזנת ומאחדת.