ביום רביעי, לפני 15 שנים בדיוק, דיברנו רבקי ואני בפעם האחרונה

"שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ...".

* * *

אני לא רוצה  להעציב אתכם יותר מדי.

ממש לא. הרי עצוב מספיק לעם השבור הזה.

אבל אין לכם מושג כמה אהבתי פעם את ראש חודש כסלו:

אור.

לב.

ריח של גשם.

ועוד מעט חנוכה...

ואז הגיע הטבח הנורא ההוא במומבאי.

רבקי, החברה האהובה שלי, הלכה לי לאיבוד, ואיתה הלכה גם האהבה לחודש כסלו –

שמביא עמו את הזיכרונות כולם.

ביום רביעי, לפני 15 שנים בדיוק,

דיברנו רבקי ואני בפעם האחרונה.

היא – מהבית שלה במומבאי,

ואני – מקטמנדו.

כמו תמיד,

לא הצלחנו לסיים את השיחה בינינו.

הרי יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר...

היום לפני 15 שנה היא הפכה לבת ערובה בידי טרוריסטים בני עוולה.

עד עכשיו אנחנו לא יודעים מתי בדיוק היא נרצחה:

רביעי

חמישי

או שישי.

היא,

יחד עם גבי, בעלה היקר

ועם האורחים שהיו אז בבית חב"ד במומבאי:

יוכבד, לייבוש, בן ציון ונורמה.

אנחנו רק מקווים

שהם לא פחדו יותר מדי...

שהם לא כאבו יותר מדי...

לא גססו יותר מדי...

ושהם עוד הספיקו לראות איך סנדרה הגיבורה מצילה את מוישי המתוק שלהם, שחוגג השבוע יום הולדת 17.

חמישה חודשים לאחר מכן נולדה לי רבקי, הבת שלי.

שלושה דברים ראיתי מיד כשהיא נולדה:

את האור שנולד יחד איתה,

ואת כתמי הלידה הקטנים שעל גופה,

שניים במספר.

שניהם בצורה של קליע רובה,

נמצאים בדיוק באותם המקומות שבהם ירו המחבלים קודם לכן ברבקי, החברה האהובה שלי.

כל תינוק שנולד מביא איתו שמחה.

אבל רבקי?

רבקי שלי הביאה לי אז אוקיינוסים של נחמה

ואמונה מחודשת

בטוב שיש לעולם הזה להציע.

בדיוק השבוע פתחתי את המחשב הישן שלי,

ושוב קפצה לי משם תמונה.

אחת מיני רבות שרבקי שלחה לי.

נזכרתי איך,

רגע לפני מסיבת פורים הגדולה במומבאי,

ממש עוד מעט כל האורחים שלה יגיעו,

אבל היה חשוב לה כל כך שאגיד לה מה דעתי על הכובע שהיא חובשת על הראש.

"נו, חני'לה", היא מתקשרת מיד כשהתמונה מגיעה, "לשים את הכובע הזה? מה את אומרת?", היא שואלת בקולה הצרוד.

ואני צוחקת ואומרת לה שמה זה משנה?!

היא הרי יפה תמיד.

גם עם סמרטוט על הראש...

והיא צוחקת ואומרת לי שאני בעצמי הכי יפה בעולם, עם כתר הזהב העקום שיש עלי ושצילמתי לכבודה...

ואנחנו מנתקות, אבל לפני כן אנחנו מבטיחות שנדבר מיד כשיגמרו המסיבות -

בקטמנדו,

ובמומבאי.

רק חסר לנו שלא.

אין מצב שלא.

ורגע לפני שאני מניחה את השפופרת, היא מבקשת שאבטיח לה שאתקשר גם אם יהיה מאוחר.

ממש מאוחר.

ואני עונה לה שברור שכן, כי בשבילה אין מאוחר.

ואני לא אשכח.

מה פתאום אשכח?!

ממתי אני שוכחת?!

ופתאום השבוע, כשקפצה לי התמונה הזו על המחשב -

אני מבינה עד כמה אני פוחדת שהעולם הזה ישכח,

ולא יבין

מי היא היתה -

החברה המופלאה

והאמיצה

הזו שלי.

ואיך היא עמדה שם, רגע לפני מסיבת פורים, עם הכובע הזה על הראש,

ולא ידעה שזה הפורים האחרון שלה.

ואיך לא ידעתי אני?!

כי אם הייתי יודעת,

ודאי לא הייתי נותנת לה לעמוד שם לבד, בין כל האורחים,

עם הכובע הזה שעל הראש שלה.

כי זה כן משנה.

בטח שזה משנה!

אז רק רציתי להזכיר לכם, שעד לפני 15 שנים היתה רבקי בעולם הזה.

והיא הילכה בו בהילוך אצילי,

פיזרה בו חיוכים, אהבה, הרבה חכמה, תובנות, וגם דמעות כשצריך...

ואי אפשר היה שלא לאהוב אותה!

זה היה פשוט בלתי אפשרי!

אולי בגלל זה

כבר 15 שנים שלשכוח אותה

זה פשוט -

בלתי אפשרי.

והנה שוב מגיע ראש חודש כסלו.

ואת הרי יודעת, רבקי, עד כמה אהבתי פעם את חודש כסלו:

אור.

לב.

ריח של גשם

ועוד מעט חנוכה...

את בטח מרימה עכשיו כוסית "לחיים" שם למעלה בשמיים,

מאחלת לכולם חודש טוב.

מאחדת את הנשמות והמלאכים עם הצחוק הזה שלך.

אז גם אני צוחקת פה,

כי כבר כל כך הרבה זמן לא צחקנו ביחד!

ככה אולי הצחוק שלנו

יתמזג איכשהו -

בין שמיים לארץ.

תתפללי על העם שלנו, רבקי צדיקה שלי.

תתפללי שנחזור לחייך ולשמוח.

ניסים הרי קורים בראשי חודשים...