סיון רהב מאיר: משהו מת בנו ביום האסון, אבל משהו אחר התעורר לחיים

שבוע טוב מוורשה, פולין. הייתי בטוחה שהשבת שתוכננה כאן לכל הקהילה בשבת האחרונה תתבטל בגלל המלחמה. "מה פתאום תתבטל?", אמרו לי שליחי חב"ד הרב שלום ודינה סטמבלר. "להיפך, מעולם ללא נרשמו כל כך הרבה אנשים לאירוע שלנו כדי להיות ביחד".

הם צדקו. אנשים שמעולם לא הגיעו לאירועים יהודיים – הגיעו פתאום לשבת שלמה. יהודים מלודז', ביאליסטוק, קטוביץ, קרקוב וכמובן ורשה עצמה. משהו עמוק בפנים התעורר ורוצה להיות חלק. וכל אחד מהם הופך לשגריר, כל אחד שליח, כל אחד נלחם יום יום בעד ישראל ובעד יהדות, ונגד אנטישמיות ונגד חמאס.

אחד סיפר על תרומות לצה"ל, ואחת על כך שהתחילה פתאום ללמוד עברית. אחד סיפר על הפגנה גדולה שהם ארגנו, ואחד על הפגנה פרטית שלו – הוא שם מזוזה בדלת.

שמעתי בשבת על שני אנשי עסקים יהודים מקומיים שהם יריבים מרים כבר שנים, שלא מדברים. שניהם הגיעו פתאום השבוע לבית של הרב כדי לשאול: מה אנחנו יכולים לעשות ביחד למען ישראל?

ובמוצאי שבת, מצטלמים לתמונה הקבוצתית אבל עם עוד קבוצה – כולם מחזיקים את תמונות החטופים.

ורופא יהודי מקומי סיכם: "החמאס חשב שהוא יעשה אותנו פחות מחוברים, פחות יהודים, פחות חיים – אבל הוא רק יעשה אותנו יותר".

יום כיפור, סיגד, יהונתן, ירושלים

"שלום סיון, שמי ציונה, הורי עלו מאתיופיה. השבוע היה חג הסיגד. לא חגגנו אותו כמו בכל שנה, אבל חשוב לי שלא נשכח את היום הזה: הסיגד נחגג בכל שנה בדיוק 50 יום אחר יום כיפור. יום התבוננות. והשנה: איפה היינו ביום כיפור ואיפה אנחנו היום? זה פשוט לא ייאמן.

"זה יום שמציין את המסע שלנו לירושלים, לארץ ישראל, מסע שמשלמים עליו מחירים כבדים בדרך. היום אנחנו זוכרים את בני העדה שנפטרו במסע הארוך שלנו ברגל, לארץ ישראל. זוכרים געגועים של אלפיים שנה שמתגשמים, זוכרים שבסוף בסוף מגיעים ליעד.

"אני מקדישה את הדברים לזכר יהונתן יצחק סמו מגוש עציון, שמשפחתו עלתה מאתיופיה. הוא נפל בעזה והובא למנוחות אתמול בהר הרצל. ארוכה הדרך לירושלים".

אנחנו צריכים כסלו!

זוכרים מה למדנו על חודש כסלו בגן? הכול נכון, כל כך נכון, בדיוק עכשיו. השבוע התחיל חודש כסלו תשפ"ד, וכמה שאנחנו צריכים אותו: זה חודש של אור שמאיר מתוך החושך ומנצח את האפלה.

זה חודש שבו נאבקים על הזהות, לא רק על מי יותר חזק, אלא על מי יותר צודק. חודש שבו אמונה וטוב ומסירות, מנצחים לבסוף רשע והתעללות ואלימות.

חודש של גבורה. גבורת הגוף הצבאית וגם גבורת הנפש הרוחנית.

זו גבורה מתמשכת, שקשה להתמיד בה אחרי חודש של שחיקה. בחודש הזה כל הצלחה קטנה נחשבת, כל שגרה יומיומית שכל כך קשה לשמור עליה כיום – היא גבורה גדולה.

וזה חודש של ניסים. אחרי ניצחון פיזי ומעשי בעולם הזה, מתברר שהכול יכול לקרות, הכול יכול להפתיע לטובה, וכד שמן קטן מאיר לבסוף לשמונה ימים, והאור גדול יותר מכל מה שיכולנו לדמיין.

הלוואי שכל זה יתקיים בנו, בקרוב. חודש כסלו שמח.

נשארת בבית

קיבלתי רשות לפרסם את ההודעה הזו, שנשלחה בקבוצת הווטסאפ של היישוב עלי זהב. נגה אשכנזי היא גיורת, גרת צדק מגרמניה, שכתבה לשכנות שלה כך:"לא כולכן מכירות אותי, עברנו ליישוב כמעט לפני שנה. אני גיורת מגרמניה, הגעתי לארץ לפני 7 שנים, מעולם לא חוויתי מלחמה.

"אני מאוד כנה איתכן: בצאת השבת של שמחת תורה וביום ראשון שאחר כך, לא ידעתי איך להתמודד עם מה שקרה. המחשבה הראשונה שלי הייתה לעזוב את הכול ולטוס לגרמניה להורים שלי עם הילדים. המשפחה שלי כבר התכוננה לבואנו.

"אבל כשנכנסתי לקבוצה הזו ביום שני וראיתי את כל ההודעות מכן, נשים חזקות, איך אתן משקיעות את כל המאמצים שלכן לעזור בכל החזיתות בכל מה שצריך, כל כך התרשמתי. נדהמתי לראות את כוחה של האומה שלנו. וזה רק המשיך והתגבר.

"זה שינה את דעתי. לא לברוח, לא לעזוב, כי אני חלק מהדבר הזה. אני יהודיה, זה מה שבחרתי וזה הנדר שנדרתי מול הדיינים בזמן הגיור, ויותר נכון – מול אלוקים. גרמניה היא כבר לא הבית שלי, אני לא גרמנייה, אני יהודייה, וזה המקום שלי בעולם.

אני לא עוזבת, להיפך. הפכתי אפילו יותר יהודייה בזהות שלי. אז אני רוצה להודות לכל אחת מכן שחיזקתן אותי. המשפחה שלי בגרמניה לא מבינה את הבחירה שלי אבל אני לא יכולה להאשים אותם. אתה לא יודע מה זה להיות חלק מהעם היהודי אם לא חיית אותו עם כל תא בגופך. עם המילים האלה אני מקווה שאוכל להחזיר קצת ולחזק גם אתכן. תודה תודה תודה".

בוקר טוב אמריקה, בוקר טוב יהודי אמריקה

"שלום סיון, מניו יורק. הסיפור הגדול הוא לא העצרת ההיסטורית שהייתה כאן אתמול בוושינגטון. הסיפור הוא היום. הבוקר שאחרי.

"300 אלף יהודים חוזרים הבוקר אחרים לקמפוס, למשרד, לבית שלהם. מי שהיה שם אתמול לא חוזר אותו יהודי.

"הילדים שקיבלו יום חופש מבית הספר והגיעו באופן מאורגן עם אוטובוס. האנשים המבוגרים שהגיעו ממיאמי או מקנדה בטיסה, או נסעו שעות ברכב. ובעיקר כל הצעירים שלנו שיחזרו עכשיו לקולג'ים להפגנות הנוראיות בעד חמאס, אבל הם יחזרו עם ראש מורם, עם עוצמה וגאווה.

"כל כך הרבה פעמים אתמול רציתי לצעוק: 'בוקר טוב אמריקה!'. לצערנו האלימות הנוראית של חמאס, והגל של האנטישמיות פה, גם באקדמיה, גרם לאנשים להתעורר, לראשונה.

"ולמה לדבר על 300 אלף? אני רוצה לדבר על אחד, שהעלה דמעות בעיני: יש לי בן דוד שלא בקשר איתנו. הוא מעולם לא היה בישראל, הוא לא מסכים שהילדים שלו ילכו אפילו למחנה קיץ יהודי בחופש הגדול, הוא לא קשור לשום קהילה יהודית.

"ופתאום ראיתי אותו שם אתמול. בהתחלה חשבתי שזה מישהו שרק דומה לו, אבל לא. הבן דוד שלי נסע 10 שעות מבוסטון כדי לצעוד בעד עם ישראל, בפעם הראשונה בחייו.

"משהו גדול מת בנו ב-7.10, אבל משהו גדול התעורר לחיים".