סיון רהב מאיר: גם אם נראה שהקלפים שקיבלת לא טובים – אפשר לצמוח

ממשיכים לקרוא בפרשת השבוע על העבר, ממשיכים לכתוב את ההווה והעתיד. פרשת "תולדות" היא שוב מפת דרכים אקטואלית:

• וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

אומה צריכה לדעת להעביר ערכים מדור לדור. אברהם הביא לעולם בשורה, אבל חשוב להביא לעולם גם את מי שימשיך אותה. פרשנינו מספרים שהלידה של יצחק הייתה אירוע משמח במיוחד. היהודי הראשון, אברהם, היה עלול להיות גם האחרון. עכשיו יש לו ולשרה המשכיות.

• וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

עקידת יצחק לא מוזכרת כאן, וגם לא פטירת שרה, אבל אלה האירועים המכוננים שגרמו ליצחק להתחתן זמן קצר אחר כך. מתוך השבר והאימה והמוות – לבנות חיים, זוגיות, בית. את מלאכת השיקום הזו גם אנחנו לומדים כעת.

ושימו לב כמה תארים שליליים מקיפים את רבקה: היא הבת של בתואל הארמי, היא מפדן ארם, והיא אחות של לבן הארמי. כלומר היא גדלה עם אב ואח רמאים ומושחתים, ובשכונה המפוקפקת של המזרח התיכון. ובכל זאת, הילדה רבקה הפכה לרבקה אמנו. אסור לתת לנסיבות החיים לקבוע את גורלנו ולהפיל אותנו. רבקה מוכיחה שאפשר לקום ולצמוח, גם אם נראה שהקלפים שקיבלת לא טובים. גם אז, וגם מול האתגר הנוכחי - יש בחירה חופשית, תמיד.

• וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

"ויעתר" זה "ויתפלל". שוב לא הכל בחיים הולך חלק. העם היהודי נבנה מתוך התמודדות מתמדת. יצחק ורבקה מתמודדים עם עקרות ומתפללים לזכות לפרי בטן.

אלה הם ימים של תפילות. לא רק בסרטונים הרבים של החיילים בשטח, שהשבוע כבר התפללו ממש בתוככי עזה ובלבנון. בביהמ"ש העליון התקיימה הפרשת חלה וסעודת אמנים. בארה"ב התפללו כ־300 אלף מאחינו בעצרת היסטורית. משפחות החטופים לא מפסיקות להוביל אירועי תפילה ברחבי העולם. והאוויר רווי באין־ספור תפילות אישיות ופרקי תהילים. זה כמובן לא סותר פעילות נחרצת ומעשית. אבות ואמהות האומה בנו ופעלו, וכל הזמן התפללו.

• וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר: "אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?", וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'.

מזל טוב, רבקה בהיריון, אבל עוד מכשול מופיע: היא מרגישה שני תאומים מתקוטטים. אכן, יעקב ועשיו היו שונים מאוד כבר ברחם. במצב כזה צריך לעשות אולטרסאונד, אז מה פתאום "לדרוש את ה'"? התשובה היא שרבקה מרגישה שלכל התרחשות יש גם שורש רוחני, סיבה עמוקה יותר. היא רוצה להבין את הממד הזה, להתחבר לשורש.

זה נכון בכל דבר שקורה בחיינו האישיים, ובמלחמות בין עמים: זו הרי לא סתם מלחמה על נדל"ן שם בעזה, ולא סתם אלימות שמופעלת לסירוגין בין צדדים. אם דורשים, מבינים שזו מלחמה בין טוב לרע, בין צדק לרשע, בין חיים למוות.

• וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ".

זה אכן לא היריון רגיל של תאומים. שני עמים הולכים להיוולד כאן, יעקב מול עשיו. אבל מעבר למשמעות הזו, חכמינו קוראים את הסיפור גם בפרשנות אישית: רבקה אמנו מייצגת כל אחד מאיתנו. בעצם בתוך כל אחד מתרוצצים שני טיפוסים, שני קולות. יעקב ועשיו רבים גם בתוכנו. יש בנו צד פנימי ועדין ולעומתו צד מוחצן ואלים, והם נאבקים בתוכנו על הבכורה.

• וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי".

יעקב מתעקש לקבל את הבכורה, כלומר את ההנהגה ואת הזכות להמשיך דרכו של יצחק. ושוב, השאלה היא מי מנהיג? מי שולט בנו בפנים - הטוב או הרע, התקווה או הייאוש, יעקב או עשיו? בימים אלה השאלה קריטית במיוחד. השליטה העצמית, החוסן והאופטימיות הם חשובים. צריך להגביר בתוכנו את קולו של יעקב, ולא לתת לקול של עשיו לנצח.

• וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶך".

הפרשה ממשיכה אל יצחק אבינו שמקבל מאלוקים ברכות והבטחות נפלאות: גם כשקשה אל תרד מהארץ למצרים, תישאר כאן. זה המקום להגשים את עצמך באמת, כאן שליחותך, לכאן אתה שייך.

• וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים.

הפסוק מתאר מציאות מדהימה: יצחק מפתח את הארץ, לטובת כולם. הוא מצליח, הוא מביא ברכה לאזור. מה עושים הפלשתים? לא מצטרפים, לא בונים משהו משל עצמם. מביטים בקנאה עזה על היישוב העברי הראשון שיצחק מקים.

• וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר.

לא רק שהאויבים שלנו לא בונים, הם גם הורסים לנו. הם הרי יכלו להפוך את עזה לסינגפור, ובחרו במקום זה לאמלל אותה ולהתעלל בנו. כמה סמלית הפעולה הזו, של סתימת בארות בעפר. הרי גם לכם לא יהיו עכשיו מים חיים. אבל הם לא שוקלים שום שיקול בגלל יצר ההרס, הקנאה, ההשחתה.

• וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

בעיני זה אחד הפסוקים היפים בתורה, והוא משקף את מה שקורה כעת אצל תושבי העוטף: יצחק מגיע בבוקר ורואה את הבארות שאבא שלו חפר מלאות בעפר, סתומות. התגובה הטבעית היא להתייאש. מה אפשר להגיד מול חורבות מפעל חייך? אבל יצחק שב וחופר את אותן בארות ונותן להן את אותם שמות. החלוצים שהקימו את בארי ואת נחל עוז עשו זאת עם ברק ראשוני בעיניים, בהתלהבות ובהתחדשות. הדור הבא שיקים אותם מההריסות יעשה זאת אחרת, אבל יעשה.

אלה תולדות. ממשיכים.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".