תחרות הסיפור הקצר: הטלטלה של חיי

הסיפור שלי מתרחש לפני למעלה מ-15 שנה. עבדתי כמנהלת מעון לילדים באחת הערים במרכז הארץ. למעון יצא שם מעולה, ולא בכדי. בררתי את הגננות בפינצטה, תוך שאני שמה דגש על מסירות, אחריות, חום ואהבה. הכיתות היו תמיד בתפוסה מלאה והורים ביקשו לפתוח עוד כיתות במהלך השנה, מה שלא יכולתי לעשות, כמובן.

לקראת שנת הלימודים עליה נסוב סיפורינו, נכנסה לכיתת התינוקות תינוקת בת חצי שנה. מתוקה וחיננית באופן לא רגיל, יעל שמה. יעל שבתה אותנו במתיקותה ובחיוכיה הממיסים, בהתפתחותה המטאורית ובטיפוחה המוקפד. מעניין לציין שאמה היתה בדיוק ההפך ממנה. אישה קרירה וקפדנית. לא שהיתה לי בעיה מיוחדת עם זה. המעון עמד בכל תנאי הסף המחמירים ביותר, אבל איכשהו יצא שתמיד היה לה על מה להתלונן ועל מה להעיר, ואת זה חיבבתי פחות. כשהביקורת עניינית – אני מקבלת ומשתדלת ליישם, וכשהיא לא כזו – זה פשוט לא נחמד. המזל שלנו היה, שלרוב אביה היה מלווה את יעל למעון, כך שלא פגשנו בה לעיתים קרובות, אך כשהאם כן הגיעה, זה דרש מכל הצוות אורך רוח וסבלנות. יעל נולדה להוריה לאחר שנות ציפיה ארוכות, כך שאת כל תגובותיה של אמה השתדלנו לקחת בסלחנות ובהבנה.

ביום רביעי אחד, אותו לא אשכח כל חיי, סיכמה איתי הגננת של כיתת התינוקות שהיא תיעדר מסיבה מסוימת. ניסיתי לחפש לה מחליפה, אך לא מצאתי. מאחר שלא נקבעו לי פגישות או תוכניות מיוחדות לאותו היום, נכנסתי אני לכיתת התינוקות והחלפתי את מקומה של הגננת הקבועה. גם זה תפקידה של מנהלת מעון לעיתים.

הבוקר חלף בנעימים. הקבוצה היתה מתוקה ונינוחה. הסייעת ואני השכבנו את כולם לישון בשיר על השפתיים.

לאחר שנת הבוקר, הערנו את הילדים להמשך פעילות שגרתית. יעל הקטנה לא התעוררה, וזה היה מוזר. חשבתי שאולי היא עייפה מדי ואין לה כוח לקום, אך מהר מאוד הבנתי שמשהו חמור קורה כאן. הבעת פניה לא הותירה שום מקום לספק.

בשפתיים מלבינות ובלב הולם התקשרתי למד"א. יחד עם מד"א הגיעה גם המשטרה, כחלק מהנוהל. לא אכנס לפרטים, אך הבשורה הנוראה מכל התבררה תכף ומיד. ליעל לא היה דופק ולא נשימה. ניסו לבצע עליה מספר החייאות, אך ללא הועיל. יעל נפטרה בשנתה, מה שמכונה "מוות בעריסה".

הסיוט של כל מנהלת מעון או מטפלת זה להיות נוכחת במקרים כגון דא. מובן שהאחריות נפלה עלי ונלקחתי לחקירה ארוכה ומתישה בתחנת המשטרה. במקביל יידעו אנשי מקצוע את המשפחה בבשורה הקשה. אני כמובן לא נכחתי שם.

צערי היה קשה מנשוא. אהבתי כל ילד במעון, חשתי אליהם אהבה של ממש. אובדנה של יעל המתוקה שבר את לבי כליל.

אם חשבתי שצערי יעניין אי מי, הרי שהסיוט רק החל.

עברתי חקירות שתי וערב, נחקרה הסייעת, נחקרו עוד אנשי צוות. שיבחו אותי, אמרו עלי מילים טובות, ניסיתי גם אני להוכיח את חפותי בחקירות, אך ניכר היה שהחוקרים מיומנים ומנוסים ורק מנסים להוציא ממני הודאה באשמה. כאילו עשיתי משהו לילדה המתוקה הזו. בכיתי כמו ילדה קטנה, אך הדמעות לא הרשימו אף אחד. זה הימם אותי שמנסים להפיל עלי תיק נורא שכזה. בעלי הגיע להיות איתי, אך הורו לו באופן שאינו משתמע לשתי פנים לצאת החוצה. נותרתי לבד.

מדובר בתקופה בה לא נחקק חוק המצלמות, כך שאפילו לא יכולתי להוכיח את חפותי. המילה שלי לא נחשבה בעיניהם.

כאן מתחיל בעצם מסע ארוך, רווי בסבל מתמשך. ההליך הפלילי אליו נכנסתי בעל כרחי גרר את משפחתי למערבולת נוראה, מערבולת כספית ורגשית. דמנו הותר. שמנו הטוב נהרס כליל. מיותר לציין שאת ניהול המעון עזבתי בבושת פנים. ייצג אותי עורך דין מהשורה הראשונה, כך שלא ישבתי במעצר אף לא יום אחד, למזלי.

מעבר להליך הפלילי שהתנהל כנגדי, "זכיתי" גם לביקורה של האם השכולה. היא הגיעה לביתי בצרחות של חיה פצועה. זה כבר היה אחרי השבעה, אך הצעקות הרמות שלה נשמעו בכל הבניין. "את הרגת לי את הילדה! הרגת לי את הילדה!".

דלתות נפתחו, שכנה טובה ניסתה להכניס אותה לביתה. היא המשיכה לשפוך עלי מילים קשות ואמירות פוצעות. לא שהקשבתי. ברחתי לאחד מחדרי הבית האחוריים, אך היו כמובן נשמות טובות שטרחו לספר לי זאת והזהירו מפני הליך אזרחי שבוא יבוא. השתדלתי להבין אותה ואת כאבה. אם שכולה, חיכתה כל כך הרבה שנים לילדים, ולא זכתה לגדל את בתה יותר משישה חודשים. זו קריעה, אך ידעתי בהן צדק שלא אני הכתובת לכאב הנורא הזה. הן אני בעצמי כואבת אותו בעוצמות אדירות.

מובן שחשנו שהאדמה רועדת תחת רגלנו. כולם הכירו אותנו כמשפחה טובה, עם שם טוב, וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, נפגענו. ילדי זכו לשמוע מילים קשות במקומות לימודיהם. אף אחד לא העלה בדעתו שאינני אשמה. חרצו את דיני כלאחר יד.

ידענו שאין מנוס. ארזנו את מיטלטלנו, ועברנו לעיר שקטה בדרום הארץ. ניסינו כמה שפחות לבלוט. רצינו להחליף שם משפחה, אך מאחר שההליך הפלילי עדיין התנהל נגדי, לא יכולתי לעשות זאת.

חלף הזמן, אמנם הליכים פליליים טיבם להימשך, אך עורך הדין שלקחנו היה כאמור מהשורה הראשונה, ולא בזבז זמן (בכל זאת שימנו אותו במצלצלים מרובים-כספי חסכונות שצברנו במשך תקופה ארוכה מאוד). ההליך נגדי נסגר תוך תקופה קצרה, ללא הרשעה וללא רישום פלילי. מישהו שם במערכת הבין בסוף שאינני אשמה שהילדה נפטרה בשנתה. זה קורה, ומצער מאוד מאוד, אך לא בי נעוצה האשמה.

חושבים שנשמתי לרווחה? בערך. לא ממש. כעת התפניתי לחפש אחר עבודה. עד כה התקיימנו מהיד לפה, מעבודות מזדמנות שבעלי לקח על עצמו, כי גם משרתו נפגעה בעקבות המעבר. זה לא היה קל, לא נפשית, שהתרגלתי למעמד של מנהלת, ולא מעשית, כי בעיר הדרומית לא היו מדי הרבה משרות להציע לי. גם כאן נכנסה משפחתי המדהימה לתמונה, הרגיעה וחיזקה ללא הרף.

מצאתי את מקומי כפקידה אפרורית בסניף דואר. כל אחד מילדי מצא את מקומו, מי יותר ומי פחות. נכנסנו לשגרה מסוימת, מנסים לשכוח את הפרשיה המצערת שגבתה מאיתנו מחירים כבדים שלא יישכחו לעולם.

באחד מהימים עבדתי, כהרגלי, בסניף הדואר. זה היה יום שקט למדי, ותור לא ארוך השתרך מאחורי הדלפק. כשהגיעה תורה של הממתינה הבאה, קפאתי על מקומי. רציתי לקום ולברוח. זו היתה אמה של יעל ז"ל. לא השתנתה בהרבה במרוצת השנים. זיהיתי אותה תכף ומיד. עד לכאן היא הגיעה כדי לתבוע אותי? זה היה למעלה מכוחי. לא אוכל לעבור את הטלטלות האלו בשנית. אם היא תכפיש את שמי גם כאן, הרי הקיץ הקץ על הכל. בושות נוראיות כאלו למול עיני הממתינים לא אוכל לסבול. דמיוני השתולל באותן שניות. מעבר דירה. עוד עיר חדשה. קשיי הסתגלות. אין לי כוח לזה. אין.

השפלתי מבטי, נואשת. לחוסר מזלי, יצאה הפקידה השנייה להפסקה, כך שלא יכולתי לצאת גם אני. לא ידעתי מה לעשות, והנה, תורה מגיע.

היא זיהתה אותי מיד.

"את מ'", היא קבעה.

בלעתי את רוקי, מוכנה לקיתונות של צעקות ובוז. הן בוששו מלבוא. הרמתי את מבטי באיטיות.

היא דמעה.

"אני רוצה לדבר איתך. חיפשתי אותך הרבה זמן".

שפשפתי את אוזני בתדהמה. היא רוצה לדבר איתי?

מתברר שכן. קבענו להיפגש בבית קפה צדדי בשעות הצהרים המאוחרות. לא ידעתי למה לצפות, והגעתי עם חששות כבדים.

לפגישה היא הגיעה, מטופחת כהרגלה, אך עם פנים מלאות סבל.

"את ודאי לא יודעת מה אני רוצה ממך", החלה לגולל. "אך דעי לך שאני מחפשת אותך שנים, וזה שמצאתי אותך היום זה נס. רציתי לבקש ממך סליחה. אני יודעת שאת לא אשמה. גם אז ידעתי, אך הייתי שבויה בכאבי הנורא, ואת היית המטרה המיידית לכאב הזה. בעלי התחנן לפני להרפות, לא להציק לך. אמנם לעניין ההליך הפלילי אין לי קשר, כי כשקורים מקרים כאלו, זו המדינה מול הנתבע, אבל ברור לי שגרמתי לך עוול נורא. אני יודעת זאת".

דממתי, והיא המשיכה: "ההכפשות שהכפשתי אותך, הצעקות בבניין... ועוד רציתי להגיש נגדך תביעה אזרחית, אך בעלי הצדיק הניא אותי מהרעיון ואמר לי שגרמנו לך סבל בל יתואר. הכליל גם את עצמו, אף שבאמת לא עשה מאומה. בתחילה ניסיתי לומר שלא אני זו שגרמתי לך לסבל, אך הוא אמר לי שזו גזרת שמים. יעל היתה פיקדון שניתן לנו למשך חצי שנה ולא יותר, ועלינו לקבל, עם כל הכאב שבדבר, את רצון הבורא. היה קשה לי להסכים עמו.

"בחודש האחרון חלמתי חלום. בחלומי אני רואה את יעל הקטנה שלי. פניה עצובות, והיא אומרת לי – 'אמא, ציערת את מ'. אין לי מנוחה מזה. לכי לפייס אותה. אלוקים רוצה לתת לך עוד מתנה, ועד שלא תבקשי ממנה סליחה, לא תקבלי אותה'.

"רציתי לשאול מה המתנה, אך יעל נעלמה. נמוגה כלא היתה.

"מאז שנפטרה יעל, יצא לי לחלום עליה מספר פעמים, אך הפעם חשתי כי מדובר בחלום אמיתי. עשיתי עבודת בלשות אחריך, ולבסוף מצאתי אותך... התסלחי לי?".

בכינו. בכיתי את השנים הקשות שעברתי, את שמנו הטוב שהוכפש, את הכספים הרבים שנשפכו לריק, את ההתמודדויות החברתיות והרגשיות שעברו ילדי. שעברנו אנחנו, ההורים. את הניתוק מהקהילה. בכיתי על יעל הקטנה שסיימה את תיקונה בעולם הזה, בכיתי על הוריה, שלא זכו ליהנות ממנה יותר מדי. גם זה היה רצון הבורא.

הבטחתי לחשוב על סליחה. בתוכי סלחתי לה. הבנתי את כאבה. רציתי לספר זאת למשפחתי, שתסלח גם היא.

סלחנו כולנו, לאחר שדיברנו ופרקנו את רגשותינו.

בתום השנה התקשרה אלי אמה של יעל. בישרה לי שנולד לה בן.