פתאום אני מבינה: יונתן לא פה. גופו כאן, אך לבו אי שם

 לטור הקודם: היה לי ברור שיבוא ה"אבל" הזה

שלג. החורף במלוא עוצמתו, הרוח מניסה את כולם הביתה. אין יוצא ואין בא, וכולנו, מגדול ועד קטן בבית, מנסים להעביר את היום הארוך הזה עם כמה שפחות תקלות. אני יושבת עם הילדים על השטיח ומשחקת איתם, עם שלושת הילדים הקטנים והחמודים שלי. אני, יעל ואבי משחקים בלגו, בונים בניינים, מכוניות וגם בתים. יונתן מסתובב לו, מתקשה לשבת ולשחק, ופתאום...

ממש פתאום, ללא שום התראה מוקדמת, רוח סערה משתוללת, מעיפה כל מה שנקרה בדרכה, מפרקת בניינים, הורסת משחקים, בועטת, חובטת, צועקת, צווחת!

והרוח הזו בתוך הבית שלי, ממש כאן בתוך החדר, על השטיח. יונתן.

"״יונתן, יונתני", אני קוראת ומנסה להסב את תשומת לבו. אין תגובה.

"יונתן! יונתן! עצור!", אני מרימה את קולי לעברו, אבל אין, אין עונה.

הוא ממשיך להשתולל ולצעוק ולחבוט בכל מה שסביבו, ואני - לא נותר לי אלא לקחת אותו בשתי ידי ולהרגיע את הסופה המשתוללת בתוכו.

אני ממהרת אחריו, מניפה אותו גבוה ומתיישבת איתו על המיטה בחדר הילדים. הוא מתנגד, בועט ובוכה, אך אני מחזיקה אותו בכוח, חזק חזק עם הרבה רחמים. דקות ארוכות עוברות, ואז הוא נרגע.

אני מרימה את ראשו ומביטה לו בעיניים. הן לא פה. מנסה לנער קלות את ראשו ושוב מתבוננת, ואז אני מבינה –

יונתן  לא פה, הוא לא איתנו. גופו כאן, אך לבו אי שם.

אני מלטפת את ראשו ברוך ומדברת אליו. "יונתן, מה קרה לך?", הוא מסתכל עלי כלא מבין, ואני שואלת שוב: "יונתן, מה קרה? למה השתוללת? למה פירקת? תראה מה קרה לכל מה שבנינו ביחד!". ניצוץ קטן של הבנה חולף בעיניו, אך הוא לא ממש מבין מה קרה כאן, הוא  פשוט התנתק לכמה רגעים...

אני מסבירה לו כל מה שהיה, מנסה להעביר לו בצורה עדינה אך ברורה את מה שחולל פה. אני רוצה לדעת ברורות אם הוא חווה את הרגעים הללו, או שהוא באמת היה מנותק. לאט-לאט, ברגישות, אני מתארת לו איך בנינו מגדלים ומכוניות, איך שיחקנו והוא לא כל כך רצה להשתתף, ואיך פתאום הוא פרק את הכל.

"למה, יונתן? מה היה לך?", אני שואלת שוב, מחכה לתשובה.

יונתן מסתכל עלי ומנסה להגיד משהו. הוא לא מצליח. הוא נושם עמוק ומנסה שוב, ולא מצליח. איזה תסכול!

בבת אחת עולים לי דברי הגננת באסיפת ההורים. עכשיו שהכל היה כאן מולי, מתחת לאפי, אני מבינה היטב את הכיוון ואת הדברים ואני מחליטה, לא עוד! אנחנו נלך ונבדוק, נחפש ונחקור עד שנמצא מזור, מרפא ללבו ולגופו הקטן של הילד האהוב שלי.

 אני קמה ועושה.

*

כשבעלי הגיע, הוא מצא אותי בסלון, רכונה על דפים עם רשימות.

"שלום", הוא אמר, ורק אז הבחנתי בהיכנסו. הייתי מרוכזת כל כך בתפקיד שלקחתי על עצמי, פשוט לא שמתי לב. "שלום, מה נשמע? מה שלומך? איך היה היום?", התעניינתי. הוא שמע את קולי העסוק-משהו, הסתכל עלי והבין שאני לא ממש במקום, משהו מתבשל פה.

"תראה", שיתפתי אותו, "היום היה ליונתן ממש קשה, משהו כאן באמת לא בסדר, אני אומרת לך. אני לא מדברת על זה שבזמן ששיחקתי עם אבי ויעל הוא פשוט הסתובב ולא מצא מנוח, אני פשוט מנסה לספר לך שפתאום הוא חטף איזה מן מצב רוח, והתחיל להשתולל בלי שליטה, לבעוט ולצרוח! עשרים דקות החזקתי אותו עם כל הכוח עד שבסוף הוא נרגע. אחר כך הוא ניסה לומר משהו ולא הצליח, והוא היה כל כך עצוב ומתוסכל... יוסי, חייבים לעשות משהו! הילד לא בסדר". הייתי לחוצה ומבולבלת, אך המשכתי: "כבר דיברתי עם הגננת, והיא נתנה לי שמות של רופאי ילדים טובים שיוכלו ללוות אותנו בכל התהליך הזה, גם ביקשתי ממנה שתתקשר עוד היום לנוירולוגית הזו שהן דיברו עליה. ממש ביקשתי, והיא אמרה שהיא תשתדל מאוד לעזור לנו לקבוע תור כמה שיותר מהר...".

דברתי במהירות, שפכתי כמעט כל מה שהיה לי לומר, ורק אז הרמתי ראש וקלטתי את מבטו של בעלי. מבולבל? מרחם? מסכים? דואג? לא הצלחתי לפענח...

הוא שתק לרגע, ואז שאל אותי: "אולי נחכה לאחרי הלידה?".

"אוףףף", יצא לי כל האוויר. לזה לא התכוננתי, בכלל.

חשבתי לרגע, נשמתי עמוק ועניתי: "התור לא יהיה עכשיו, נכון?", הוא הסכים איתי. "אז מה הבעיה שנקבע תור? מה יכול להיות? אנחנו צריכים לעשות את זה, וכמה שיותר מהר. מקסימום אתה תלך לבד", בחנתי את תגובתו. בעלי הנהן בהסכמה. "תכלס, את צודקת".

המשכנו לדון ולדבר בנושא, איך נעשה ומה, מי יכול עוד לעזור לנו ובכלל, מה יש לו, ליונתן?

השעה התאחרה כבר מאוד. אכלנו ארוחת ערב קלה, ופנינו לישון.

הנחתי את הראש על הכרית. עוד התעסקתי במחשבות ובדמיונות: מה יכול להיות ליונתן? מה הבעיה שלו? אני חשבתי שזה בסך הכל ADHD, היפראקטיביות. בסדר, אני כבר מכירה את התחום הזה, בעבר התנדבתי עם ילד היפראקטיבי, ואם זו הבעיה, אז מן הסתם הפתרון די פשוט. "יש מלא ילדים כאלה בעולם", חשבתי לעצמי.

לפתע פילחה מחשבה את לבי. "את כל הזמן חושבת על הילד הזה! איפה היו אבי ויעל בשעה הזו שיונתן השתולל, את יודעת?". לא, לא ראיתי אותם, לא שמתי לב. רגשות אשמה עטפו אותי מכל כיוון. "איזו אמא את, מתייחסת לילד אחד, איפה כל השאר? מה איתם? להם לא מגיעה קצת אמא? איזה הזנחה!".

ככה נרדמתי, עם ראש חושב ולב כואב.