"למרות השוני, אנחנו אחים": הלוחם במכתב שמרגש את עם ישראל

בס"ד מוצש"ק תולדות

עם ישראל היקר והאהוב,

מחוץ לעזה, אחרי שבועות רצופים של לחימה, הכוללת הליכה רגלית בלתי פוסקת ברחבי מעוזי האויב המסוכנים ביותר, אני חושב על כלל ישראל.

על היום שאחרי.

עכשיו כולנו מאוחדים. מתוך השבר הנורא, מתוך נהרות הדם, עם ישראל התגלה ברגעים מדהימים של אהבה. פתאום החומות של האיבה והניתוק בין כולם נפלו, פתאום רואים איך כל אחד מבין שהוא נותן הכל בשביל השני. לוחמי הקומדנו שאיתי, מילואימניקים שרבים מהם חושבים כל כך שונה ממני (החרדי), יודעים שהם נמצאים שם בשביל כולם, גם בשביל ההוא עם השטריימל, שעכשיו חושב איך להגיע ולתת משהו לחיילים שאולי אפילו לא מדברים את אותה שפה שלו.

יום אחד החמאס יושמד. האויב הזה יימחק וישלם על מעשיו.

ואיפה אנחנו נהיה? נחזור לריב כמו פעם?!

לא, אני לא מצפה לאוטופיה. משום מה אנשים מתרגמים אחדות כחשיבה אחידה. ממש לא. אנחנו אחים, אנחנו משפחה. ממתי אחים חושבים זהה בהכל? ממתי אחים לא מתווכחים?! גם זוג נשוי מתווכח. (לא רק אני ואשתי, נכון?)

אבל הם יודעים תמיד שהם חבילה אחת, משפחה אחת!

גם בוויכוח, זוכרים שיש מעטפת, והיא, לא נשברת בגלל וויכוח. אנחנו לא נסכים על הכל, אבל הגיע הזמן לזכור שלמרות השוני, אנחנו אחים, אנחנו משפחה אחת. ובעצם, הגיוון הזה, הוא מה שיפה. איזה מזל שאנחנו לא חדגוניים.

זה הדבר שקריטי כל כך לזכור היום, כדי להכין את המחר.

אתם יודעים מה נותן את הכח ללוחם שנמצא בחזית?

הידיעה שהעורף כולו איתו, שהעם מאחורינו. ומי זה העם? כולם כולל כולם כולל כולם. דעות שונות, ומאכלים שונים (בשטחי הכינוס למדנו עד כמה...). ואלו שאומרים מילים טובות, ואלו שמביאים חטיפים לחיילים, וגם אלו שעוזרים עם בייביסיטר בבית של לוחם בחזית. זו הסיבה שכולנו רגועים ומתרכזים בלחימה.

ואגב לחימה, כולם בקרב הזה. גם אתם וגם אתן, כל מי שנמצא בעורף.

טרם היציאה שלי אל השטח, דיברתי עם אשתי - שהשם יתן לה כח עם כל הימים הטרופים הללו שעוברים עליה כמו שאר נשות הלוחמים עם מאמץ רב בבית וחרדה שלא ניתנת לתיאור - אמרתי לה ששנינו בלחימה הזו חצי חצי, ואולי היא יותר ממני. היא לוקחת את הילדים לבית הספר? היא מחנכת ומגדלת אותם במסירות ומצליחה לשלב גם קריירה? זה לא "עוד משהו" זה הכל, אין לנו מה להילחם אם בעורף לא מחכה עולם שמגדל את הדור הבא של עם ישראל בארץ ישראל. הארץ שאנחנו נלחמים עבורה.

[חשבתם על זה, שכל אמא יקרה כל כך שמשקיעה בילדיה למרות שזה לא קל, את היומיום, את הדברים הכאילו "פשוטים", היא בעצם עושה שליחות לא פחות חשובה מלחימה? היא מייצרת את הסיבה בעבור מה להילחם].

הלב השבור של כולנו נמצא עם המשפחות שהיום הנורא הזה פגע בהם. הלב השבור של כולנו עם החטופים ומשפחתם, עם משפחות הנופלים והפצועים (שלפעמים שוכחים שגם הם עכשיו יום יום מתמודדים עם מציאות חדשה ואיומה) אנחנו הרי בקושי מסוגלים לחשוב על זה מרוב כאב. ואם מלב שבור שאמור להתרסק ולקפוא העם שלנו הפיק כל כך הרבה אהבה, אולי הגיע הזמן להפיק את אותה אהבה ואחדות גם מלב שלם יותר, שמבקש לקום ולהירפא מהכאב ביום שאחרי.

בהיסטוריה של עמים, בכל פעם שהייתה מריבה, עוד קבוצה התפלגה והלכה למקום אחר, לנו, אין ארץ אחרת. נקודה. כולנו פה בשביל להישאר ולאהוב.

אתם יודעים, לפעמים בשטח, אתה נמצא עם חבר'ה שבשגרה לא תמיד הייתם מחוברים, אבל עכשיו, בלב עזה, אין חברים טובים מאיתנו. את זה אפשר לקחת גם לבית. קחו לעצמיכם כל יום מעשה אחד טוב שתעשו למישהו שאולי לא הייתם עושים בזמן רגיל.

כי יש את העולם של לפני שמחת תורה, ה7 לאוקטובר, ויש את העולם שאחרי. וזה כולל גם את האהבה שגילינו. ולא, זה לא מתחיל ונגמר בכנסת, זה בנו, בך ובשכן שלך. האהבה מתחילה מהשטח.

ביחד ננצח!

יוסף (יוסף יצחק בן בינה)