תחרות הסיפור הקצר: ושבו בנים לגבולם

קוראים לו אלישע, והוא עוסק לפרנסתו כמשגיח כשרות מוכר.

היה זה לפני כשנתיים, כשהתקשר אהר'לה, אחראי המשמרות הראשי, וביקשו לעלות על מטוס בדרכו לכיוון אוקראינה. הסתפק אלישע מאוד אם ללכת אם לא. היה זה חודש שבט. צבאו של פוטין חנה על גבולות המדינה. אולי זה קצת מסוכן. מצד שני, לבו אמר לו שפוטין לא יעשה כלום. פוטין רק מדבר, אמר לבו, פחדן זה, לא יעשה כלום. ולבו בדרך כלל יודע מה שהוא אומר.

רעייתו חששה מעט, אך אלישע היה רגוע והביא לדבריו הוכחה מחבר מבין, "שוחחתי בעצמי עם ר' נתן שולהופובן, מחשובי חסידי ברסלב אשר יושב באומן, והוא אמר לי בצורה ממש מפורשת: פוטין לא ייכנס. ור' נתן, הלא, כל רז לא אניס ליה בכל הנושאים המדיניים אשר באוקראינה, ויש לו קשר אישי עם סגן ראש המחוז באומן. ואם הוא אמר – הוא יודע".

אהרל'ה מהמשרדים צלצל שוב, הוא אומר שכגודל הסיכון המשכורת כפולה ומשולשת. אלישע גיחך בלבו, איזה סיכון, שום סיכון. אבל אם הוא, הפראייר, מוכן לשלם, למה להתווכח. ומכיוון שבאותה עת היו לאלישע כמה חובות דחופים לפרוע, עניין התשלום הגבוה הכריע את הכף אפילו אצל רעייתו החוששת שתחי', והכריעו שניהם: אין שום חשש, אפשר לנסוע.

ביום רביעי עם בוקר, נחת אלישע בשדה הסמוך לקייב. השמש החורפית האפורה בדרך כלל של קייב, אפילו היא, חייכה לכבודו חיוך קצר. עוד באותו יום הספיק אלישע החרוץ לערוך סיור ראשוני בשדות שבפרוורי קייב ואפילו לעקוב אחר ההתארגנות למשלוח ראשון.

לקראת ערב שוחח עם רעייתו. "נו, אמרתי לך שנתן שולהופובן יודע מה שהוא אומר, את לא מבינה כמה רגוע פה. ובינינו – אפילו יותר בטוח מהארץ. אולי נעשה פה את הפסח".

בלילה שמע אלישע פיצוצים עזים, ובבוקר הודיעו: פרצה מלחמה.

כפי שאתם יודעים לשער נכונה, אלישע עדיין היה רגוע: אין צורך לברוח כמו כל הפחדנים כאן, יש לי אחריות. פניו של פוטין אינן מיועדות לקייב. הוא לא ישתמש בטילים, אלא רק בצבא רגלי, נתן כבר בדק את זה עם האנשים שלו ברוסיה.

וכפי שאתם כבר יודעים השערותיו נכזבו, והוא מוצא עצמו ערב הפסח זרוק במרתפי הרכבת התחתית עם ספק המכרסם כל גומות השלווה הנותרות – האם לצאת מערבה, או לא. לברוח, או שהדרכים בחזקת סכנה, ומוטב לו להישאר שם, עם כל חסרי הבית במרחביה החשוכים והקרים עד אימה של הרכבת התחתית.

אך לא נותרה ברירה, ואלישע החל בהכנות אחרונות לחג הפסח. בדחיפות יצר קשר עם הרב, שליח חב"ד המקומי הקרוב, שהיה רחוק מאוד, ובדרך לא דרך שלח לו חבילה עמוסה בכל טוב: יין מהודר, מצות מדוקדקות וסימני ליל הסדר. צירף לו ברכה מלאת השראה: "תהיה שליח טוב לכל אותם יהודים שסביבך שמחכים רק לרגע הזה, כשאתה תבוא ותערוך עמם ליל הסדר". הברכה הזו הפיחה רוח בלבו, אולי לזה התכוון גם הרב "אם לעת כזאת". אולי דווקא לכן עליו לעשות דווקא כאן את ליל הסדר ולמצוא כאן את הניצוץ היהודי, זו השליחות שלו. מחשבה זו מלאה אותו חיוניות, שמחה וציפייה.

וכגודל הציפיה, גודל האכזבה: אלישע פתח שולחן, ערך אותו בהידור רב כמיטב המסורת, בלבו הדר והוד ומחשבתו יוקדת: אה! הנני מוכן ומזומן לערוך את שולחן הסדר כאן באוקראינה, על מנת לתקן תיקונים לעורר את הניצוץ היהודי מחדש לכל האופק ולמלוא המרחב העצום שסביב. בעיני רוחו ראה איך תיכף הולכים ומתקבצים יהודים נשברי לב פליטים מכל הפזורה מסביב סביב שולחנו והוא מעורר אותם ומשמח את לבם...

ליל הסדר הולך ומתקרב, והוא עומד שם אצל השולחן, שלט ענק בידו: ליל הסדר ליהודים. אך אין מגיע. החל אפוא להכריז בקולו, קול גדול: ליל הסדר! ליל הסדר! אחים יהודים! בואו אלי! אחים אנו! השממה הרוחנית ענתה אחריו כהד. גויים מנומנמים פקחו חצי עין, ויהודי לרפואה בכל הטווח הנראה – אין.

היום הולך ומחשיך, ובמצב רוח מדוכדך מבין אלישע אל נכון, כי איש מלבדו לא יפיח כאן את השממה. ניסה עוד קצת לעשות כמה סיבובים הלוך ושוב שם בתחנת הרכבת התחתית המוגנת ולזעוק בקול צרוד יהודים? יהודי?, והבין שאין, לא יהיה. אפילו שם נפשו בכפו ופנה אל כמה ערלים שיש להם פנים עדינות, ניסה לשכנעם אולי בכל זאת, שייזכרו רגע, אולי הם יהודים, אולי סבתא רחוקה או משהו, אך ללא הועיל.

נעמד שם אלישע לבדו אצל השולחן והכריז בקול רועד, יבש ועצוב: ''קדש---'', אחר – כך פנה ל'ורחץ' משם ל'יחץ' ול'מגיד', ב'הא לחמא' צעק בקול, תרגם לחמש שפות, אולי מאן דהו יבין ויבוא, אבל אף אחד לא בא.

עכשיו אלישע אמור לשאול את ארבעת הקושיות, את מי ישאל? את עצמו. אך כדור גדול נתקע בגרונו, מעלה בזכרונו את ילדיו המתוקים, מדמיין איך הם שואלים עכשיו את אמא בקול מתקתק.. בטח הם כה מתגעגעים... אוי.

אלישע מתקשה להמשיך. בסערת רוח קם, פוסע הלוך וחזור במרחבי התחנה ההומה כביום חול בהמוני גויים, ופתאום נעצר, ונשימתו כמו נעתקה במקומו.

פתאום מולו יורד במהירות איש אחד, הדומה לו להפליא. מעודו לא פגש דבר כזה: איך הוא דומה לו כל כך? זה ממש הוא! הן זה לא יתכן!

-          ''סלח לי, סלח לי,'' פנה אליו בשפה המדוברת, ''אולי יהודי אתה?''.

-          ''לא''.

-          ''אולי בכל זאת, אולי איזו סבתא?''.

-          ''לא!''.

במפח נפש עזב אותו אלישע בלית ברירה. לא מאמין שזה קורה לו. זה מוזר כפי שלא היה לו מוזר דבר כלשהו מעולם. הלה התרחק ממנו, אלישע המשיך לעקוב אחריו, זה לא יתכן הרהר, שבדיוק אני כאן ונקלע לכאן בדיוק ה"קופי" שלי מקצה העולם, זה לא סתם, יש כאן משהו...

האיש מצא לו פינה, שתה קצת וודקה והלך לישון. אלישע התקרב אליו הביט אל תיקו ונחרד, אילו היה רואה את עצמו היה רואה פנים חיוורות. מאוד. השם שעל התיק היה: יבגני לוזרטק. יבגני זה רגיל, אבל לוזרטק? זה הלא השם של אימו מהבית, חיה לוזרטק. היא נולדה כאן, בלבוב, בימי המלחמה ברחה עד לקזחסטן, וחזרה משם לארץ הקודש. אמו סיפרה לו תמיד על אחיותיה אשר נולדו עמה ונרצחו על ידי האוקראינים בדם קר בקבר אחים, ולא השאירו לה שום שם ושארית. לבדה ברחה, לבדה עלתה ארצה.

ועכשיו הגוי הזה שכאן מוטל, יחד עימו נקלע לכאן ביד ההשגחה, דומה לו שתי טיפות מים, ונושא את שם אמו, ילידת אוקראינה... את החידה הזו צריך לפצח, ומהר.

אבל האיש ישן.

החל אלישע להשתעל בקול עד שהלה יתעורר, וניסה שוב לפתוח איתו בשיחה, לספר לו על עבר משותף ושם זהה, אך הלה לא שיתף פעולה בכלל. אין עם מי לדבר.

עוד רגע כבר חצות ואלישע חייב להמשיך את ה"סדר".

נתיישב שוב, והחל לשיר את "מה נשתנה" במנגינה נוגה ולא מוכרת כלל, ששמע אצל הוריו:

מה נשתנה הלילה הזה---

מכל הלילות---

מכל הלילות---

ושומע אלישע מעם המזרן ההוא קול במבטא אוקראיני כבד מצטרף אליו לניגון המשפחתי הסודי:

מכל חלילות----

מכל חלילות---

ומוחו של אלישע מחשב להשתגע מרוב סימני השאלה, עכשיו הגוי גם מכיר את הניגון של אמא? מאיפה? נו באמת, זה לא יתכן, מה זה, סיפור דמיוני? הוא הוזה? צבט אלישע את עצמו: אולי אני בשינה. לא. אני כן כאן, ברכבת התחתית באוקראינה הקרה בשעת מלחמה.

עכשיו הגוי קם אליו: מאיפה אתה מכיר את זה? שאל הגוי, וסיפר מהר: את השיר הזה אמא שרה לי כל יום לפני השינה וכשמתה לפני שבועיים מפגז רוסי רק אמרה לי: אנא שתי בקשות: האחת: שא את שם משפחתי, ובקשה חשובה נוספת: שמור על הניגון.

יבגני הביא מסמכים וסיפר את הסיפור שאימו סיפרה לו טרם לכתה, ועל נס הצלתה כנצר יחיד למשפחתה, ועכשיו כולנו יודעים: לא נצר יחיד כי אם שושלת יפה, השרה את אותו הניגון.

ויבגני שמר על הניגון. והניגון שמר עליו בחזרה. ועכשיו הוא התיישב לצד בן דודו, לצד שולחן סדר ערוך ושרו יחד את הניגון היהודי:

מכל הלילות----

לשנה הבאה בירושלים.