תחרות הסיפור הקצר: יד ימיני

טפיפות רגליים נשמעו ברחבי המחלקה. פרופסור רוטנהיים הביט סביבו בסיפוק, ושאף לקרבו את האוויר המחוטא, שמח לראות שהכל דופק כמו שעון במחלקת כירורגיה, שרק לפני יומיים מונה למנהלה.

לפתע צד את עינו מראה מוזר מסוף המסדרון. ד"ר רובינסון – רופא ששמועות על המקצועיות שלו הגיעו לאזניו עוד בעבר, עומד כשלצידו גבר גבה קומה, בעל שיער שחור, שלא עונד שום תג זיהוי על דש בגדו ושניהם מקשיבים לדאגותיו של אחד החולים המאושפז במחלקה. האיש התמיר נראה אומר דבר מה, ד"ר רובינסון מהנהן בראשו בהסכמה, ומשנרגע החולה קמעה, ממהרים שניהם יחדיו ונעלמים באחד מן החדרים הסמוכים.

פרופסור רוטנהיים הזעיף פניו למראה הצמד. מה לו, לזר הנצמד לד"ר רובינסון? הוא החל להחיש צעדיו כדי לשאול אותו לפשר הדבר, אלא שאחות בהולה עצרה אותו, מפנה אותו להחיש את צעדיו בדיוק לכיוון ההפוך, לטיפול בחולה שזקוק לניתוח חירום בדחיפות.

לאחר שהסתיימה לה משמרת ארוכה של יותר מ-24 שעות, נזכר הפרופסור שטרם דיבר עם הדוקטור. "מחר", הבטיח בלבו, "מחר כבר אזמן אותו לשיחה".

המחר שאב אותו ליום עבודה ארוך נוסף, ולא היה לו פנאי ולו לרגע לשאול לפשר הדבר. שבוע חלף, וערב אחד, בעת החלפת המשמרות, נכנס סניטר צעיר ונמרץ לחדר הרופאים. עיניו חיפשו דבר מה, וכשהבחין בד"ר רובינסון קרב אליו במהירות. "ד"ר, המנהל מזמן אותך בדחיפות לחדרו", חייך הסניטר בהתנצלות מה למול עיניו העייפות של ד"ר רובינסון.

דפיקה קלה נשמעה על דלת חדרו של פרופסור רוטנהיים. "יבוא!", הרעים הפרופסור בקולו, ומיד הופיעה בדלת דמותו של ד"ר רובינסון, שברך אותו בערב טוב בחיוך מתוח, והתיישב מולו, מחכה לשמוע מה בפיו.

המנהל היה רציני למראה, ובקולו העמוק פתח ואמר: "כבר זמן רב שאני רוצה לשוחח עמך. בעצם, מאז הפעם הראשונה שראיתיך במחלקה שלנו", אל מול גבותיו המרוממות של הד"ר, מיהר להמשיך: "ראה, רובינסון, אתה רופא מוכשר בבית חולים בעל שם, ומחלקת הכירורגיה, שאני עומד כיום בראשה, שמחה מאוד להעסיק רופא כמוך". כאן התרומם קולו של פרופסור רוטנהיים: "אבל, ד"ר רובינסון, איני יכול להסכים לכך שאת כל צעדיך ישמור איש שאינו מן הצוות הרפואי שלנו. אין לי מושג אם זהו סוג של העברת מורשת", גיחך בשקט, "וזה גם לא משנה לי. אני מוכן להעלים עין ממה שהיה עד עכשיו, אבל ממחר עליך להפטר ממנו!". הפרופסור סיים את דבריו ונשען אחורנית בניחותא, ממתין להתנצלות או לדבר מה בסגנון, ולא שיער את התגובה הבלתי צפויה של ד"ר רובינסון.

הדוקטור העביר יד על עיניו כמי ששמע בשורה קשה, ואז בבת אחת נעמד על רגליו, וכשכולו אומר נחישות אמר בקול בוטח: "אם כך, פרופסור, אם אני צריך להיפטר ממנו - אז הרי אני מגיש את התפטרותי שלי ברגע זה...".

פרופסור רוטנהיים נראה כהלום רעם לנוכח התגובה החריפה, ורגע לפני שד"ר רובינסון סב על עקביו לצאת מהחדר אחת ולתמיד, עצר אותו המנהל, ובקול מרוכך יותר, ביקש ממנו להסביר את עצמו. מדוע זוהי תגובתו למשמע הוראה לגיטימית כל כך?!

ד"ר רובינסון הסתובב ושאל בתמיהה קלה: "האם אינך יודע מיהו בשבילי?". הפרופסור גירד בפדחתו ונענע את ראשו בשלילה. לא! מנהל המחלקה הקודם כלל לא ידע מיהו אותו באדם שמלווה תמידית את הד"ר המהולל...

ד"ר רובינסון נאנח בהקלה, ושב לכיסאו, רוכן מעט קדימה, וכשאותות הקלה ברורים הצטיירו על פניו, ביקש לומר דברים שאולי ישנו את דעתו של הפרופסור לגבי אותו "זר". מיד לאחר שהמנהל הביע את הסכמתו להאזין, החל הד"ר לספר.

* * *

שוב דיווי חוזר מבית הספר בפרצוף ממורמר, כשבלבו הקטן מתפשטים בערבוביה רגשות הצער, הכעס וחוסר האונים. "אני לא חוזר לשם יותר!", שינן בקרבו שוב ושוב. האם תמיד ירגיש דחוי כל כך? וכי הוא אוויר, שאפשר להתעלם ממנו? והחברים שמתייחסים אליו... טוב, דווקא מהם היה נהנה אם היו מתעלמים מקיומו, ומפסיקים להקניט אותו בכל הזדמנות.

היום מנת הסבל פשוט פקעה, מול המורה שהצביע עליו וציווה שיענה תשובה בדיוק כשחלם בהקיץ. כשנתמהמה דיווי מלענות תשובה, הרעים המורה הישיש בקולו החורק ואמר "מה יצא ממך בסוף, שמלקה?". ובזמן שחבריו התגלגלו מצחוק למשמע השם שנבחר באופן רנדומלי, ורוני צעק מקצה הכיתה שמתאים לטיפשון השם "שמלקה", דיווי הסמיק עד לשורשי שערותיו, וגמר אומר בלבו שעם בית הספר הזה הוא גמר!

דיווי הגיע לביתו וסר בשקט לחדרו, נשכב על המיטה טמן את ראשו בכרית, וניסה לשכוח מהעולם.

"דיווי, מתי הגעת? נשמע קול ספק מופתע ספק דואג מפתח החדר. אחיו הגדול והיחיד, מיכאל, שם לב לכך שדיווי חזר הביתה.

מיכאל ראה את פניו של דיווי שקועות בכרית שרוטטת באופן מחשיד, והבין שעוד פעם עבר על אחיו הקטן יום קשה. לבו נשבר בקרבו. על אף היות מיכאל בחור מוצלח, חכם ובעל קסם אישי, אחד שמעולם לא ידע על קשיים חברתיים, הוא היה היחיד שהבין ללבו הרגיש של דיווי. הוא קרב לדיווי וליטף את השיער הערמוני ברכות, מחכה שיתאושש.

אט אט נרגע דיווי והרים את ראשו, וכשהוא מנסה לעצור את הבכי, הכריז: "אין לי מה לעשות בבית הספר! אין לי חברים, והיום אפילו המורה אמר שלא יצא ממני כלום!", סיים באקורד מייבב.

מיכאל, בעל עיני השקד הנבונות, הביט אל תוך עיניו של אחיו, ולחש לו: "דיווי, אתה מיוחד כל כך, שההפסד כולו שייך לחברים שלך, שלא מכירים אותך. אבל אני מכיר אותך ואת לב הזהב שלך, ואני רוצה..." מיכאל לחץ ידו בחזקה, "אני רוצה להיות החבר הכי טוב שלך. התסכים, דיווי?".

חיוך הבזיק על שפתיו של דיווי, וכשעננת העצב כאילו הסתלקה מעל פניו, שאל: "חברים הכי טובים, לתמיד?". "בדיוק", הסכים מיכאל.

מאז היה מיכאל מעודד את אחיו הקטן תמיד. לומד עמו למבחנים, משחק איתו ומרומם את רוחו כששקע בעצב, ודיווי השיב לו באהבה אין סופית.

עם השנים, הקשר הנדיר בין האחים הלך והתהדק, עד שרק ממבט אחד יכלו לזהות זה את תחושותיו של זה. מיכאל היה משתף את דיווי בשאיפותיו, ובחלומו הגדול להציל חיים ולהפוך לרופא שפועל מתוך תחושת שליחות. "כשתגדל, תצטרף אלי, וכך באמת החלום יהיה מושלם", היה מוסיף מיכאל ומחייך לאחיו בחיוך חולמני שאושר נסוך בו.

אבל חלומו זה מעולם לא התגשם.

יום אחד, כשמיכאל חצה במעבר החציה, הגיחה למולו מכונית מונהגת בטירוף על ידי מחבל רצחני, שזממו היה לבצע פיגוע דריסה. באינסטינקט, מיכאל הרים את ידיו להגן על גופו, והן היו הראשונות שנפגעו. אמבולנס מילל הבהיל אותו לבית החולים, שם שהה שבועות ארוכים במחלקת טיפול נמרץ, כשדיווי והוריו הדואגים נמצאים לידו סביב השעון. כשסוף סוף פקח את עיניו, גילה מיכאל שחייו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו – הוא איבד את זרוע ימין שלו!

ימים טרופים עברו עליהם. לפני שמיכאל התעורר, היה זה דיווי שנשבר כולו מהידיעה שהיד שתמיד מחתה את דמעותיו, חיבקה וגוננה, פשוט נכרתה והלכה לבלי שוב, כורתת עימה גם את החלום הגדול. אך כשמיכאל קם ונכנס למעין דיכאון, דיווי הכריח את עצמו להיות חזק בשביל מיכאל, וניסה לעשות הכל כדי להוציא אותו משם. הוא דיבר אליו ללא הרף דברי אמונה וביטחון, הזמין לו חברים שישמחוהו ושהה לצידו כל הזמן, אבל עיני השקד של מיכאל נשארו כבויות. גם לאחר שכבר שוחרר מבית החולים, וגם כשהורכבה הפרוטזה, והחיים ניסו לחזור למסלולם.

יום אחד דיווי כבר לא עמד בכך. מיתר בלבו פקע, והוא זעק לתוך אזניו של מיכאל: "די, מיכאל! ביום של הפיגוע חשבתי שאני מאבד אותך. התפללתי לאלוקים שתקום, וכשהתעוררת – לא היה מאושר ממני. אבל אני רואה שטעיתי, איבדתי את אחי מיכאל! מולי ניצבת רק בבואה קלושה שלו...". כאן כבר לא יכל דיווי להתאפק, והוא פרץ בבכי, כשמיכאל מצטרף לבכיו, ושואל מרות: "מה יצא ממני? האם ראית אי פעם רופא שבודק דופק ומציל חיים ללא יד? או אולי מנתח חסר זרוע?". דבריו נקטעו ע"י שאגה שנשמעה מכיוונו של דיווי. "אל תאמר כך! אתה עוד תגשים את החלום! אני... אני אלמד רפואה, ואת כל הידע נחלוק שנינו. יחד נגשים את החלום!".

דיווי אכן קיים את דבריו. את כל מרצו השקיע בלימודים, וגם אחיו הפך לבקי בחומר הרפואי. דיווי עשה הכל כדי להצטיין, עד שלבסוף הפך לרופא ומנתח ממוחה ובעל שם, שנודע הן בידי הזהב שלו והן באישיותו המיוחדת.

* * *

"אני הוא אותו דיווי", סיים ד"ר דוד רובינסון, "ועד היום אחי עובד לצדי בבית החולים, ואני נהנה רבות מתבונתו ומכשרונו, שהוא עצמו לא יכול לממש בפועל", נאנח ד"ר רובינסון עמוקות, ומיד המשיך: "מיכאל תמיד הושיט לי יד. בכל קושי בחיי מיהר לחלצני ולהיות לצדי. המעט שאני מחזיר לו הוא להוות כעת יד פיזית בשבילו...".

ד"ר רובינסון סיים את המונולוג שלו, והרים את ראשו למשמע דברי הפרופסור: "חלילה לי מלבקש ממך להפטר מיד ימינך, ד"ר". העיניים שמולו נצצו מדמעות.