תחרות הסיפור הקצר: מכוח הכנסת אורחים

סיפורי מתחיל בחורף של שנת 1992. אותו חורף היה קר וגשום מאוד, והחזאים הודיעו על שלג צפוי בירושלים.

היינו אז משפחה בת שבע נפשות, אך התגוררנו בדירת שני חדרים צפופה בשכונת בית ישראל בירושלים.

אותו אחר הצהריים יצאתי מהבית רגלית לכיוון לבית הכנסת השכונתי, עטוף מכף רגל עד ראש, כששלג החל לרדת אט אט. כאשר התחלנו להתפלל מנחה, החל השלג להיערם בחוץ...

לא הייתי מודאג, ידעתי שאני גר במרחק של כמה דקות הליכה בלבד מבית הכנסת.

תפילת מנחה הסתיימה, ואני התיישבתי ללמוד קצת. לאחר כשעה הבטתי מבעד לחלון וראיתי שהשלג נערם על הקרקע, ושתנועת כלי הרכב הופסקה.

הבטתי סביב. בבית הכנסת נשאר רק מתפלל אחד, לא מוכר, שנראה אובד עצות... לפי מראהו הנחתי כי הוא לא מהאזור. שאלתי אותו לשמו, ואם הוא צריך עזרה. האיש ענה לי כי שמו הוא יואב, וכי הוא גר ביישוב מרוחק מכאן, ונקלע לאזור מבלי יכולת לשוב לביתו .

הצעתי לו להתלוות אלי לביתי. הוא היה נבוך, וניסה לומר לי שיסתדר, אך מבט חטוף בחלון הבהיר שאין לו הרבה אפשרויות אחרות.

כשהגענו לביתי, אשתי, אשת חיל, ראתה אותנו, והבינה מיד את המצב. היא קיבלה אותו בסבר פנים יפות, ומיד הזמינה אותנו לאכול מרק חם לארוחת ערב חורפית. בסיום הארוחה ישבנו ודברנו מעט, אך יואב היה נראה מוטרד. אשתי ודאי מודאגת", אמר בקול קצת בהול, "הייתי אמור להיות כבר בבית בשעה זו".

הבנתי שהוא מעוניין בשיחה מהטלפון הביתי, והצעתי לו שיחה. הוא הודה לי וחייג לאשתו. מעבר לקו יכולתי לשמוע את אנחת הרווחה וההקלה בצד השני. יואב הרגיע את אשתו, ועדכן אותה כי ימתין אצלנו עד שייפתחו הכבישים והתחבורה תחזור לפעול.

בינתיים פינתה אשתי את חדר הילדים, וכולם באו לישון איתנו בחדר השינה.

האורח חש אי נעימות, אך הרגענו אותו ואמרנו שזו חוויה לילדים שהוא כאן, ואין כמו לישון על מזרנים בחדר של אבא ואמא. הוא חייך והתרצה.

למחרת בבוקר זינקו הילדים מהמיטות ודאגו לעדכן אותנו מהחלונות כי השלג נערם לגובה של כ-40 ס"מ. פירוש הדבר הוא כי אין לימודים – לא היום, וכנראה גם לא מחר. העיר הושבתה כליל, כל הכבישים הראשיים היו סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא. שקט מבורך ירד על העיר הלבנה והחגיגית.

גם אצלנו היה חגיגי מאוד. יואב שהה בביתנו במשך יומיים תמימים, בהם הכרנו איש שיחה מרתק, אדם חביב ובעל הליכות. במהלך הימים הללו שוחחנו על נושאים שונים, יצאנו ביחד לתפילות וללימוד, ונהנינו לאכול מרק טעים כמו שרק אשתי יודעת להכין.

לקראת ערבו של היום השלישי כבר נפתחו צירי התנועה המרכזיים, והאורח, שהפך להיות חלק בלתי נפרד מאתנו, הודיע שאוטובוס שלו אמור לצאת בשעה הקרובה לאזור שבו הוא מתגורר.

הילדים נפרדו ממנו בהתרגשות בשעה שארז את מעט חפציו, ויואב פנה אלי ואל אשתי בעיניים לחות: "תודה על האירוח הלבבי, הייתם ממש שליחים טובים. נתתם לי הרגשה של בית. ה' ישלם לכם שכר בכפל כפליים". הוא גם הוסיף וציין שהמרק היה טעים, ולעולם לא ישכח את הטעם המיוחד שהיה לו.

כמובן, גם אנחנו איחלנו לו דרך צלחה, ליווינו אותו בדרכו החוצה, והבטחנו זה לזה להישאר בקשר. יואב יצא לדרכו בחזרה הביתה.

הסיפור ההוא נשכח מאתנו, אך כבר נכתב בקהלת "שַׁלַח לַחְמְךָ עַל-פְנֵי הַמָּיִם, כִי בְרֹב הַיָּמִים תִמְצָּאֶנּוּ".

* * *

לפני כשנתיים נסענו, אשתי ואני, לטיול של כמה ימים בצפון הארץ. לאחר שלושה ימים עמוסים ומלאים בחוויות, החלטנו לחזור הביתה דרך כביש הבקעה.

הערב ירד, הדרך הייתה חשוכה ומפותלת, ולפתע שמתי לב שמנורת החום נדלקת. הבנתי שחום המנוע ברכב עולה. עצרתי את הרכב ובדקתי את מיכל המים. התברר שהוא ריק. התחלתי למלא אותו, ורק אז קלטתי שיש חור במיכל, וכל המים מטפטפים החוצה.

ישבנו, אשתי ואני, ברכב הדומם, המומים מהצרה שניחתה עלינו. להמשיך לנסוע בצורה כזו – סכנת נפשות. להישאר לעמוד ככה בשולי הכביש – גם כן לא תענוג גדול.

ניסינו להשיג גרר, אך ללא הצלחה.

ידענו שאנו נמצאים בשטח שבו נוסעות גם מכוניות בעלות לוחית זיהוי לבנה, דבר שלא הוסיף לנו הרבה ביטחון. אשתי החלה לפחד, והאמת היא שכל רכב שהאט לידנו הרעיד גם אותי...

בעוד אנו יושבים ברכב וחושבים מה ניתן לעשות, לפתע שמתי לב דרך המראה הקדמית לרכב שעצר מאחורי.

היה זה ג'יפ לבן, שלא הסגיר מאומה, אך אשתי החלה לצעוק לעברי לנעול את דלתות הרכב ולהתקשר למשטרה... לא יודע מה חשבנו באותו רגע, שתוך שנייה יתייצב שוטר חמוש ליד הרכב וימנע מאנשים להתקרב? אבל בתנועת אינסטינקט נעלתי את דלתות הרכב ושלחתי את ידי לנייד שלי. עד שאני מנסה לחייג למישהו, מופיעה לי בחלון דמות של בחור כבן 25. הוא היה נראה ערבי.

הבטתי בו בבעתה.

הוא סימן לי בתנועות ידיים לפתוח את החלון. הסתכלתי עליו, מנסה לדמיין מה עובר לו בראש. למרות זעקותיה של אשתי, פתחתי את החלון לכדי סדק צר, והבטתי לתוך עיניו.

בניגוד גמור לאימה שאחזה אותנו, שמעתי קול חביב: "הי, אני נועם, אתם בסדר? צריכים עזרה?".

אנחת רווחה יצאה מפי. יצאתי אליו והסברתי לו את המקרה, והוא בתגובה הרים טלפון לכמה מחבריו. כשסיים הסביר לי שהגרר יגיע מחר בבוקר, ועד אז אנו מוזמנים אליו לבית.

לא היה לנו נעים, אך הוא ממש התחנן שנבוא אליו, ואמר שכבר דיבר גם עם הוריו. לא נותרה לנו ברירה. נעלנו את הרכב, לקחנו את המזוודה שלנו ועלינו לרכבו.

היה זה כבר לקראת חצות כשהגענו לבית הוריו, ביישוב קטן ומטופח.

נועם התגלה כבחור לעניין. הוא קלט שהיינו רעבים ופתח לנו שולחן, טיגן לנו חביתות, אחרי זה סידר לנו חדר בקומה השנייה של הבית הדו-קומתי והציע לנו מגבות כדי שנוכל להיכנס למקלחת ולהתרענן .

שאלנו אותו איפה הוריו, והוא הסביר לנו שהם כבר הלכו לישון, ושהכל באישורם ובהסכמתם.

היינו אחוזי התפעלות מהרגישות של אותו בחור. הוא נתן לנו הרגשה כאילו היינו סבא וסבתא שלו. לא פחות.

למחרת בבוקר קמנו, אני והוא ביחד, לתפילה. ראיתי עליו שהוא לא בהכרח נוהג ללכת לתפילה בכל בוקר, אבל בשביל שארגיש טוב הוא יצא איתי, ואף הניח תפילין. כשחזרנו, ראיתי שאשתי כבר פתחה בשיחה עם בעלת הבית, ושהיא נראתה רגועה ומרוצה. שוב ערך לנו נועם שולחן עם ארוחת בוקר שלא הייתה מביישת מלון ברמה של 5 כוכבים.

אשתי ואני לא הפסקנו להודות לבחור ולאמו על האירוח הנדיב. הרגשנו שהם ממש יצאו מגדרם כדי שנרגיש בבית.

אחרי שסיימנו לאכול, המשיכה אשתי לשוחח בנעימות עם בעלת הבית, ואני התחלתי לתהות ביני לבין עצמי איפה האבא בסיפור.

נועם קלט את מבטי התהייה והחיפוש שלי. "אבא שלי למעלה, בחדר העבודה", זרק לעברי בחיוך. "הוא יודע שיש לו אורחים חשובים, הוא כבר יורד אליכם".

כמה דקות לאחר מכן ראיתי אותו יורד במדרגות במתינות. הבטתי למעלה ונדהמתי. הסתכלתי על אשתי, היא הייתה המומה בדיוק כמוני.

זה היה יואב, האורח מלפני 30 שנה, ששהה בביתנו בבית ישראל.

ראיתי שגם הוא המום. הוא בהה בי ואמר: "אני לא מאמין... מה אתה עושה פה?". הוא היה נסער ונרגש.

סיפרתי לו את הסיפור ואת השתלשלות העניינים. הוא שמח כל כך, ואמר לי שעד היום הוא לא שוכח את הטובה ומעשה החסד שלי, וכעת – "גלגל חוזר בעולם", הוא מלמל בהתרגשות.

אחרי שנרגענו מההלם שאחז בנו, ישבנו וניסינו להשלים פערי מידע של 30 שנה. אך נועם קטע אותנו בחיוך: "הגרר צריך להגיע בעוד כשעה, כדאי שנצא עכשיו כדי שנספיק".

הודינו ליואב ולבני ביתו, ויצאנו נרגשים מבית המשפחה, עלינו לרכב של נועם בחזרה לכיוון כביש הבקעה, ולא הפסקנו להתפעל מההשגחה העליונה שליוותה אותנו מהרגע הראשון שבו פגשנו את נועם.

הגענו לרכב שלנו. הוא נותר כפי שהשארנו אותו.

בעל הגרר כבר המתין לנו, העמסנו את הרכב ויצאנו לכיוון ירושלים, לא לפני שנועם הודיע לי מפורשות שהוא משלם את כל הוצאות הגרר ותיקון הרכב, ושיהיה רק בשמחות...

מובן שהודיתי לו, ובירכתי אותו שיזכה להקים בית נאמן וכשר בישראל, ושימצא בת זוג עם מידות טובות כמו שלו. נפרדנו לשלום.

זהו הסיפור. אני מקווה שהוא יעורר כל אדם להיות ערני לסביבתו ולשים לב לאנשים שאולי זקוקים לעזרה, ולא לקוות שאחרים יבצעו את המלאכה במקומנו. נכון שלא תמיד רואים את השכר כמו בסיפור שלי, אבל ודאי נקבל שכר על כך משמיים.