תחרות הסיפור הקצר: קציר האומר

גדלתי במשפחה טובה, כמו שאומרים. בית אוהב וחם, אוהב את ה' ואוהב את הבריות.

גדלנו על ערכים של דרך ארץ ומידות טובות, אהבת תורה ויראת שמים אמיתית ופשוטה. בלי יומרות. בלי הגדרות.

אחד הדברים הזכורים לי מילדותי היה "לסי". ואין הכוונה לכלבה המיתולוגית... כשהיינו ילדים, ומישהו מאיתנו התחיל לדבר לשון הרע – אבי שיחיה היה אומר "לסי...". זה היה "כינוי החיבה" שלו למילה "לשון". כאומר: רגע של מחשבה נדרש עכשיו, להיות מופעל בטרם תצא מילה לחלל. כך, באווירה חיובית, חלחלה לתודעתנו החשיבות של שמירת הלשון.

לאחר נישואי עברנו לגור ביישוב צעיר ומתפתח. על צלע הר באזור הצפון הלך ונבנה יישוב קהילתי. היינו החלוצים במקום. נגמר החלב בערב? נשתה תה... לא שמנו לב שהלחם הגיע לסיומו? נלוש בצק... לא אלאה אתכם בחבלי הקליטה המאתגרים שחווינו. אשאיר זאת לדמיונכם.

באותה תקופה נפתחה בעיר הסמוכה אלינו חנות למוצרי טיפוח מבוקשים. מאחר שיש לי קצת ידע בתחום, התקשרתי למספר שהתפרסם. מאז – הכל היסטוריה. סגרתי על שעות עבודה בבוקר, כיוון שהיה חשוב לי לשהות בבית בצהריים ולקבל את בעלי והילדים. מבחינתי, זהו יתרון עצום. הרווח הגדול מההחלטה הזו, להווה ולעתיד, היה נהיר לנו.

החנות היתה מתוחזקת, מזמינה ונעימה. הלקוחות שנכנסו התעניינו ועניינו אחרות. המעגל נע בין לקוחות ותיקות לאלו שקיבלו המלצות (ואולי גם מתנות), וגם כאלה שעברו "על הדרך" לקניות וקפצו, כי "האוטובוס יגיע עוד דקות ארוכות, אז מדוע לא אהנה ממזגן ומכמה מוצרים טובים...".

כך או כך – המנהלת הרגישה בקופה המתמלאת, והיא לא טרחה להסתיר את הערכתה לעבודתי המסורה. מידי פעם הוסיפה לי בונוסים כאלו ואחרים. לכן לא הופתעתי כשהיא פנתה והציעה לי משרת ניהול ביישוב החדש שלנו, בסניף שיוקם בעוד מספר חודשים. על יותר מזה לא חלמתי. גם תפקיד קרוב ללבי, וגם ביישוב, קרוב לבית.

לאחר התייעצות קצרה עם בעלי וקבלת ברכה מהרב שלנו, החזרתי תשובה חיובית. המנהלת היתה מרוצה, וסיכמנו על זמני הסבר והיערכות לקראת המעבר. ההתרגשות עלתה מיום ליום, ועמה גם הציפיה ללידת ילדנו הרביעי. בשעה טובה נולד לנו תינוק חמוד ושמנמן, מלא שמחה. חופשת הלידה הסתיימה, וכחודש לאחר מכן הייתי אמורה להתחיל את תפקידי החדש. כבר ערכתי חפיפה עם זו שתחליף אותי בחנות שבעיר.

כך זרמו העניינים על מי מנוחות, עד שערב אחד קיבלתי שיחת טלפון שגרמה לקרקע היציבה להישמט תחת רגלי. "מה? מי? ל...מה? למה?", כך יריתי בגמגום שטוח צרור שאלות לדוברת מעבר לקו.

"אורה, אני מצטערת", כך אמרה מורן, המנהלת הראשית של חברת מוצרי הטיפוח. "היתה לנו אי הבנה מצערת. מנהלת הסניף סגרה איתך על איוש מקום העבודה ביישוב, בזמן שאנחנו כבר סגרנו עם מישהי", הוסיפה בהטעמה ובהתנגנות רומזת משהו. "מה זאת אומרת?!", זה כל מה שהצלחתי להפיק מעצמי. מערבולת של רגשות ומחשבות הפכה לעיסה דביקה בלבי ולמליחות בעיני. אך בקושי עצרתי את הדמעות מלגלוש. "זאת אומרת, שיש מישהי אחרת לתפקיד הניהולי שרצינו לתת לך. והאמת היא שאנחנו בבעיה רצינית גם מול המחליפה שלך", הוא הוסיפה כבדרך אגב, "כבר חתמנו איתה חוזה. זוכרת?". 'ודאי שאני זוכרת', חלפה מחשבה עגומה במוחי, 'זה היה היום שבו חזרתי בריקודים כמעט לבית'. לפתע נזכרתי שמחשבות לא עוברות דרך שפופרת הטלפון, לכן התאמצתי להוציא "אהה" שבלוני. לקחתי קצת אוויר. "רגע, ומה עם מה שסגרנו בינינו? להסכם ולדיבור בעל פה אין חוזה כתוב?". השאלה שלי היתה רטורית, בעצם. ברגע אחד נזכרתי בכל הדיבורים והתוכניות שהיו אמיתיים וכנים מאוד, אך בתמימותי, או מתוך חוסר הניסיון שלי, לא העליתי בקצה דעתי את המשמעות של הסכמים שנערכים בעל פה (על אף שכל מקרה צריך להיבדק לגופו בהיבט הלכתי וחוקי גם יחד). לכן אין הסכם חתום איתי, יש רק דיבורים יפים, כוונות טובות ואותיות פורחות באוויר.

"אני מתנצלת שוב, ומאחלת לך הצלחה!". כך הסתיימה השיחה, מותירה אחריה אדמה חרוכה. חיכיתי לשובו של בעלי מהכולל, ובינתיים ישבתי על הספה ובכיתי. איך נסתדר? למה נתתי בהם אמון? מה קרה שהם הפכו פתאום את הקערה על פיה? וגם – למה המנהלת הראשית היתה צריכה להתקשר, ולא יעל, מנהלת הסניף? הרי איתה הייתי בקשר קבוע! מבול השאלות המשיך להציף אותי בנחשול מאיים. כשבעלי חזר, הוא מצא עיניים אדומות מבכי ושקט עצור.

מעולם לא הייתי טובה במיוחד בהבעת רגשות, ועכשיו הקושי גבר שבעתיים. לאחר קבלת העדכון בהנהונים והבעות השתתפות, תהיתי: "אולי יש מישהי שנכנסה בגלל 'ויטמין p', של המקורבים לצלחת?", עלתה בפי ההשערה.

"איננו יודעים", ענה בעלי, "יתכן, וזה מאכזב כל כך. גם קידום שנמנע ממך וגם תחושת העוול שנעשה. אבל", עצר רגע בעלי ובחן את פני, כנראה שקל אם כרגע זהו הזמן להשחיל ויטמינים אחרים, "אבל אנו יודעים שהכל מכוון מלמעלה, והכל זה לטובתנו. אין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה", כך ניסה לחזק אותי במידת הביטחון, שבאותה שעה היה רופף מעט.

נס שמזה תקופה אנחנו לומדים ביחד קטע קצר מ"שער הביטחון" של רבנו בחיי. מי יודע איך הייתי מקבלת את הדברים לולא כן. "אפשר לפנות לרכזת השיבוץ. היא אולי תדע לומר אם במקום אחר מחפשים עובדת". האמת – ברגע הראשון סברתי שזהו רעיון טוב. במשנהו, נזכרתי שנערכו ממש לאחרונה שינויים. הרכזת הקבועה נאלצה להפסיק את עבודתה מסיבה כלשהיא, ובמקומה יש מישהי חדשה. אמנם צעירה ונמרצת, כך שמעתי, אך לא ברור אם היא תישאר בתפקידה, ולמשך כמה זמן. בכל מקרה, פנייה אליה לא תוכל לקדם אותי יותר מידי, כך הערכתי.

למחרת אחר הצהריים, כשנרגעתי, החלטתי לבדוק את ההצעה מאמש. התקשרתי לרכזת השיבוץ וסיפרתי לה "מלמעלה" את הפרטים שלי. השתדלתי להיות עניינית. לא לומר מה שלא צריך להיאמר, ומאידך לדאוג לעצמי לפרנסת משפחתי.

"מי היתה הדמות איתה סגרת את הדברים?", בררה ניצה, רכזת השיבוץ.

רגע של היסוס.

מחשבה מהירה.

לומר? לא לומר?

ניסיתם לבדוק פעם כמה מחשבות יכולות להידחס ברגעים?

מחד – אני לא רוצה להוציא מפי דיבור ללא הכשר. מצד שני – יש כאן תועלת! הזיקו לי! מצד שלישי -אולי לרכזת החדשה אין סמכות בתחום, ואז הדיבורים שלי אינם לתועלת? קשה כל כך להחליט...

לבסוף, שברירי השנייה נחתמו בתשובה: "אני מעדיפה שלא לומר".

נחוש. בטוח. בוטח.

היא חדשה בתפקידה. יתכן שזה לא רלוונטי עבורה לדעת. המטרה שלי היא שתנסה למצוא לי משרה חדשה, ותו לא, כרגע. יש מלך לעולם. הוא נאמן לשלם שכר.

"טוב, אני אנסה לבדוק עבורך. תני לי את פרטיך, ותהיי איתי בקשר בעוד יומיים".

בשלב זה, מן הסתם, אתם אומרים לעצמכם: "ולבסוף נמצאה לה משרה מוצלחת", כמו ה"הפי-אנד" מהסיפורים.

אך לא. לי יעד ה' מסלול מיוחד, רצוף אהבה באתגרים שנכונו לי. מספר מקומות עבודה הוצעו לי. לחלקם הלכתי לראיון, חלקם לא היו ריאליים. עדיין טעמתי את טעמה המר והחמוץ של האכזבה והפגיעה.

יום אחד, קצה חוט נראה באופק. הרגשתי שהספקות הגיעו לסיומם. התקבלתי לעבודה בחנות למוצרי טבע, שהיתה ממוקמת בעיר הסמוכה, אך בקצה מרוחק יותר. 20 דקות נסיעה נוספו לי בבוקר. קשת הקונים כללה טווח רחב של גילאים. ביניהם היתה גם ג'ודי. וחוסר הטקט.

ג'ודי היתה מגיעה בקביעות בימי חמישי בצהריים. בסופי שבוע היתה פנויה מלימודיה, ולכן הגיעה לעזור קצת בשני הסניפים שהיו בבעלות המשפחה. קצת במדפים, קצת בקופה. לפעמים היתה סופרת מלאי ולעיתים היתה עוזרת לי. עוזרת? הלוואי. כל ביקור שלה כלל שלל הערות ושאלות מתנשאות (תגידו, אין קורס "רגישות אנושית" בלימודים הגבוהים שלה?). "באמריקה זה לא ככה", דאגה להזכיר את מולדתה. היא היתה חייבת להוכיח מי כאן ה(בת של ה)בוס. בכל הזדמנות שנקרתה בדרכה, כולל היכרות עם החולשות שלי, היא עשתה שימוש לרעה. המצב נעשה גרוע עד כדי כך שהבוסית התחילה לבקר יותר ולבדוק את טיב עבודתי מקרוב. לא שיש לי בעיה עם היושר שלי ומאמצי לעשות את מלאכתי נאמנה, אך האופן שבו הגיעו דברים עם פרשנויות שגויות לאוזניה, גרם לי לתחושת סלידה. חוסר האמון ההדדי גבר. מקום העבודה הפך למקור לסבל.

העוגן שלי היה משל שקראתי מאת הרב בידרמן שליט"א: אדם עומד מחוץ לבית, ורואה בעינית של הדלת אור – זהו סימן שאין מישהו בבית שכרגע מסתכל עליו. אך אם הוא רואה לפתע חושך בעינית – הוא מבין שיש מישהו ממש קרוב אליו, שמציץ ורואה אותו. כן הדבר בשעה של ניסיון. לעיתים יש חושך, הסתר, אך אבא שבשמים נמצא קרוב כל כך. כך טפטפתי לעצמי חיזוקים ועידוד ליומיום.

התנהגותה של ג'ודי המשיכה להציק לי, וגם לעובדת השנייה. הרגשנו שיורדים לחיינו. על כל דבר טוב יש עשר הערות ועקימות פה. חשדנות, כעס, לעיתים צעקות. החלטנו שזהו זה. הגיעו מים עד נפש. הבריאות הנפשית שלנו על כף המאזניים. בררנו הלכתית מה מותר ומה אסור לנו לומר לבוסית. קיבלנו הכוונה ויצאנו לדרך. הבהירות נתנה לנו ביטחון, והמצב הוטב מעט.

עברה כחצי שנה. בעלי החנות חזרו לחו"ל, ומכרו את העסק לביזנסמן ארגנטינאי, שהעברית שבפיו לא היתה טובה מספיק ביחס לשאיפה שלו לקדם את העסק ולהביאו לשגשוג. הוא היה איש של חזון, וחיפש מישהו שיעזור לו להביאו לידי מימוש. בהשגחה פרטית נודע לו שאני דוברת שלוש שפות ברמת שפת אם, וכך יכולתי לקרוא את השטח, לשדרג את החנות ולפתוח סניף גם ביישוב שלנו, שכבר הספיק לגדול מאז.

באחד הימים פנה אלי הבוס החדש: "אני חוזר לארגנטינה. אני להיות רוצה את מנהלת של סניפים במקומי. את בבוקר ליד הבית ובצהריים טלפון אם יש בעיה. אני לשלם כמו שעתיים. אני יכול להיות רגוע. אני שומע את להיות ישר יותר מסרגל, אז אפשר?".

ודאי! ליותר מכך לא פיללתי. חשתי כבחלום. יש מי שראה את הקושי, ושקל במשקל של זהב את ההתמודדות. ידו הרחומה מוליכה אותי, ומכשירה עבורי את הקרקע לקציר (אי) האומר.