מיומנה של טלפנית: אם את רואה כל כך הרבה ניסים, איך זה שהחיים שלך בזבל?

"את שואלת מה שלומי? החיים שלי בזבל".

"למה?".

"רק חובות. הבריאות שלי על הפנים. אין לי חיים".

"בכל זאת הצלחת להיות שותפה לזיכוי הרבים, אז ברור שיש זכויות רבות שעוד יביאו לך ישועה גדולה".

"בנוסף לכל הקשיים, אני גם אשה בודדה. בני גר בצפון הרחוק, כך שבקושי יוצא לנו להיפגש".

"ואין לך ילדים נוספים שגרים לידך?".

לא. אבל הבן הזה, היחיד, מזמין אותי אליו לעיתים קרובות. ברוך ה' הוא אברך, ואשתו צדיקה. יש לי מהם גם נכדים מקסימים".

"ברוך ה'. אז למה לומר את המשפט החיים שלי בזבל? תחשבי על זה שזכית לבן ולכלה אברכים שומרי תורה ומצוות. זו מתנה יקרה בלי קנה מידה. ישנם רבים שלא זכו לזה. את יודעת כמה אימהות מוכנות לתת הכול כדי לזכות בילד אחד ירא שמיים? זו מתנה לנצח".

ואז הגיעה תפנית מפתיעה בשיחה.

"כן, את צודקת. הוא אומנם לא גר קרוב אלי, אבל בסופו של דבר יש לי את הקב"ה שהולך אתי כל הזמן. כשאני בבעיה, תתפלאי לשמוע שהוא שולח לי פתרונות בדרכים מופלאות".

"מה זאת אומרת?".

"הניסים שאני רואה מול עיני מרגשים אותי בכל פעם מחדש. אספר לך על נס שאני קוראת לו קריעת ים סוף פרטית, והוא אחד מתוך אין ספור השגחות פרטיות.

"יום אחד החלטתי לנסוע לבן שלי בצפון. כדרכו של ביקור כזה, הוא התארך מעבר למתוכנן. הנכדים לא רצו להתנתק מסבתא שלהם, אבל השעה התאחרה והייתי חייבת להיפרד, כי הדרך חזרה מצריכה 3 אוטובוסים, עד היישוב הרחוק שלי. יצאתי לדרך באוטובוס שנסיעתו התארכה ושכללה פקקים נוראיים בכבישים. לאוטובוס הבא חיכיתי בתחנה שוממת שרחוקה כ-200 מטר בערך מהבית היחיד שהיה בסביבה. כנראה קצה של יישוב מסוים. הדממה מסביב והשעה המאוחרת מאוד העידו שאולי פספסתי את האוטובוס האחרון. בנוסף לכל התיאור הלא סימפטי, החל לרדת גשם זלעפות, והגגון הצר של התחנה לא הצליח לתת מחסה מהמטר הזועף שהגיע לכל פינה. הבנתי ברגע זה שאני לבד. לא יהיו יותר אוטובוסים, והשעה אחרי חצות. נשאתי את עיני לשמיים הכהים, ובקשתי בתחנונים: אלוקים, אתה רואה ואתה יודע שאין לי שום תקווה להגיע הביתה הלילה. אני כבר חצי שעה לא רואה אף אדם שיוכל לעזור לי, ואני שואלת אותך, האם תרצה שהלילה אבלה על הספסל? האם אתה מתכוון שאירטב עד לשד עצמותי כל הלילה? אני מבקשת ממך שתחזיר אותי לביתי עוד הלילה, מהר. לא יודעת איך, אבל רק לך יש דרך, בבקשה. עצמתי את עיני בתפילה אמתית. ופתאום אני שומעת לצדי שקשוק מפתחות. הסתובבתי בבהלה וראיתי זוג צעיר, שמפתחות הרכב שלהם ביד. הם פונים אלי ואומרים בפשטות: 'באנו להחזיר אותך הביתה, תיכנסי לרכב'. עדיין לא התאוששתי מהחלום בהקיץ, ושאלתי: 'איך ידעתם שאני זקוקה לטרמפ?'. והם ענו – 'במקרה הבטנו מהחלון שלנו, וראינו מרחוק צללית אדם מבעד לפנס החיוור הזה, כי חשוך, והבנו שפספסת את האוטובוס האחרון. קלטנו שאת במצוקה. תני לנו להחזיר אותך הביתה'.

"'אבל אני גרה בנתיבות, זה מרחק עצום!'.

"'ניקח אותך עד הבית'.

"הייתי נסערת כל כך מהעניין. זה נס קריעת ים סוף שלי". באותה שיחה הוסיפה עוד כמה סיפורים, שכל אחד מדהים בפני עצמו. למדתי ממנה תפילה מהי. למדתי ממנה פרק באמונה. רק חידה עמדה מול עיני. האם אדם שזוכה לתשובות כאלה מהירות ומכוונות מהקב"ה – האם באמת החיים שלו בזבל....? ולמה אני זו שצריכה להסיר קורה מבין עיניה, כדי שתהיה מודעת לפינוקים שנשלחים לה היישר משמיים?

השיחה לקחה אותי לצד השני של המתרס. לאלה שכלל לא מודעים לניסים ולהשגחות הפרטיות שעוברים מתחת לרדאר שלהם. להבנה שניסים שקורים השכם והערב, לאו דווקא יהיו הסיבה  להתקרב לד' ולתורתו. שמענו בהרבה מקרים יהודים שרחוקים מתורה ומצוות שמבטיחים: "אם ה' יראה לי נס, בטוח לי שאני חוזר". אלו שאלות בכל מיני וריאציות, שבאות לנטרל את תחושת המחויבות המתבקשת להתקדם בדרך ה'.

מי שרוצה להתקדם בדרך ולהתקרב ליראת שמיים, ניסים לא ישנו לו! מי שמקבל החלטה לחזור למקורות כי זה הכרח המציאות, חייב להתקדם. נס לבד לא יעשה את העבודה.

מי שלא רוצה לשמוע, וכופר בניסים, אז גם לקריעת ים סוף - שלכל הדעות אין מצב לנתח אותה בדרך טבעית - ימצא איזה תירוץ עלוב מן הטבע (כבר היו דברים מעולם...). כי כך ברא ה' את עולמו, כדי לתת אפשרות לטעות. הבחירה חייבת להיות מאוזנת. מי שהולך עם האמונה, יראה את ה' בכל סיטואציה.

דווקא בתקופה זו של אחרי האסון, היו גילויי השגחה מדהימים שהשאירו רבים פעורי פה. קשה להסביר בדרך הטבע איך חייל שבא להציל את בנו מאחד הקיבוצים יצא ממסתורו, ומולו במרחק 20 מטר עומדים 8 מחבלים שמביטים בו עם נשקים ומתאבנים. והוא כבחלום, ממשיך ללכת מול עיניהם השוחרות לטרף, מבלי שיירו בו כדור אחד.

נס מדהים נוסף: בחורה שבאה צנועה למסיבת נובה, כי החלה להתקרב ליהדות, ובזמן שהמחבלים קצרו ביריות צעירים על ימין ועל שמאל, בזמן שחברותיה נופלות מימינה ומשמאלה, ניגש אליה אחד הרוצחים כשרובהו מכוון לראשה ומצווה עליה: "תסתלקי מפה, את לא שייכת".

נס תמוה נוסף: בחור מהמסיבה שהסתתר בתוך שיח כמה שעות, והחליט, לאחר שכבר שרר שקט שעה ארוכה, להרים את ראשו. הוא היה בטוח שמן הסתם המחבלים עזבו את המקום, קם במלוא קומתו וגילה באימה מחבל רץ מולו, כשהוא מביט בעיניו. ממש לפני שהחליט להסתער קדימה - תמות נפשי עם פלישתים – הוא נשכב חזרה, כי אולי יש סיכוי אחד לאלף שלא ראו אותו. ובאמת, המחבל המשיך בלי לראות אותו, וכך הוא ניצל. האם יש הסבר רציונלי לשרשרת הניסים הזו?

ניסים רבים זורמים, בפרט בעקבות המלחמה. הקב"ה מגיש לנו אותם הכי קרוב ומתוקשר. אפשר לקרוא אותם, לשמוע ולצפות בסיפורי הניסים. לא צריך ללכת רחוק, רק לפתוח את העיניים וליישר את עקמומיות הלב. אבל כמו תמיד, כך גם היום, "צדיקים ילכו בה ורשעים יכשלו בה...".