סיון רהב מאיר על עסקת החטופים: זה ההבדל בינינו לבין אויבינו

שני פסוקים שקראנו בשבת שעברה בפרשה, מסכמים את כל תוכנת ההפעלה שלנו, ולהבדיל – של אויבינו.

הפסוק הראשון פשוט מתאר את מה שהפלסטינים עושים: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר".

הפלישתים סותמים בעפר את הבארות שחפר אברהם, אביו של יצחק. לא רק שהאויבים שלנו לא בונים, לא עושים משהו חיובי משלהם, הם גם הורסים לנו. הם הרי יכלו להפוך את עזה לסינגפור, ובחרו במקום זה לאמלל אותה ולהתעלל בנו. כמה סמלית הפעולה הזו, של סתימת בארות בעפר. הרי גם להם לא יהיו עכשיו מים חיים. אבל הם לא שוקלים שום שיקול בגלל יצר ההרס, הקנאה, ההשחתה.

אבל אז מגיע הפסוק הזה: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו".

זה אחד הפסוקים היפים בתורה, והוא משקף את מה שקורה כעת בצד הישראלי, ובפרט אצל תושבי העוטף: יצחק קם בבוקר ורואה את הבארות שאבא שלו חפר מלאות בעפר, סתומות. התגובה הטבעית היא להתייאש, עם דמעות בעיניים. מה אפשר להגיד מול חורבות מפעל חייך? אבל יצחק שב וחופר את אותן בארות ונותן להן את אותן שמות. מה אפשר לעשות מול חורבות נחל עוז? מול אויב שכולו הרס? התשובה, מאז ועד היום: לשוב ולחפור את בארות החיים האלה. החלוצים בדור הראשון – כמו אברהם – עשו זאת עם ברק ראשוני בעיניים, בהתלהבות ובהתחדשות. הדור הבא, מתוך ההריסות, ישוב ויבנה.

מה מחזק אותי?

למעלה מ-4,000 ילדות ונערות הצטרפו לסדנה החינוכית שנפתחה אתמול בזום, לרגל המצב. למדנו יחד כמה כלים, ושיתפתי אותן בשאלה חכמה ששאלה אותי פסיכולוגית שראיינתי, עוד בתחילת המלחמה: מה מחליש אותי ומה מחזק אותי?

היא אמרה שכל אחד צריך להכיר את מבנה הנפש שלו ולערוך מיפוי עצמי כזה. מה שמחזק ועוזר לאדם אחד, יכול להחליש ולהפחיד אדם אחר. כמו שלכל טלפון סלולרי יש מטען משלו, וכל כלי רכב צריך דלק מסוים, כך כל אחד מאיתנו צריך לדעת מה מטעין אותו, מה מתדלק אותו, מה עוזר לנו לנסוע ולהתקדם, ומה עושה לנו להיפך.

הבנות נתנו תשובות מדהימות: הן סיפרו מה מחליש אותן (חדשות מפחידות וסרטונים קשים, אזעקות, חלומות רעים, מחשבות על הילדים החטופים) ומה מחזק: ילדה אחת אמרה שהיא עוזרת לכבס למפונים שגרים במלון ליד הבית שלה, וזה עושה לה טוב ונותן לה תחושת משמעות. ילדה אחרת סיפרה שהיא כותבת יומן לאבא שלה שבמילואים, והיא מחכה שהוא יחזור לקרוא מה עבר עליה. והיו ילדות שמחזק אותן לומר תהילים, לקבל חיבוק מאמא, לנגן, לבשל, לעשות ספורט, להתנדב...

כל אחד מוזמן לשאול את עצמו את השאלות האלה. מדברים בתקופה הזו המון על "אהבת ישראל" ועל "ואהבת לרעך כמוך" – זה אומר קודם כל לאהוב את עצמך, לדעת לדאוג גם לעצמך, ומתוך כך לאהוב את הזולת. בשורות טובות.

מה נותן כוח?

"שלום סיון, שמי יצחק כהן. היום יום הנישואים שלי ואני במילואים. אני מקדיש לאשתי מכאן רעיון קצר, שמתאים לעוד משפחות רבות: בפרשת השבוע שנקרא השבת יעקב מגיע אל באר המים, ורואה את רועי הצאן שלא מצליחים להזיז את האבן הכבדה מעל פי הבאר. ואז כתוב: 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל... וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר'.

"מה נתן ליעקב את הכוחות להזיז את האבן? מסביר הפרשן 'בעל הטורים': 'כיוון שראה אותה - שרתה עליו רוח הקודש'. כלומר, במילים שלנו, בן הזוג נותן לנו עוצמה גדולה וקדושה. המשפחה שלנו נוטעת בנו כוחות נפש אדירים.

"בימים אלה המשפחות שנשארו בעורף ומנהלות שגרת לחימה בתוך הבית, נותנות לנו בחזית את הכוחות האדירים. בזכותכן אנחנו מסוגלים גם להזיז אבנים ממקומן...

"מזל טוב לנו, במלאת 17 שנות נישואים. תודה לאשתי על מקור הכוח הזה".

לקראת עסקת החטופים

מחשבה לימים המתוחים האלה: עברתי על רשימת הילדים והנשים החטופים. ואז עברתי, להבדיל, על רשימת המחבלים שאמורים להשתחרר. על הגילים, על קורות החיים, על מה עשו עד היום.

הרי יש פה סיפור גדול, הכי גדול שיש, השאלות הכי נוקבות מהדהדות עכשיו באוויר: מי אתה, ולמה באת לעולם? מי הגיבורים של האומה שלך? מה הרוח שמניעה את האנשים לפעול?

חשוב לזכור: זו לא עסקה בין שני צדדים. זו עסקה בין תהום לבין פסגה. בצד שלהם – שמים בכוונה טילים בתוך גני ילדים. ובצד שלנו – כשיש ילד שחטוף לעזה לא רק אמא שלו לא ישנה, כולנו לא ישנים איתה.

בצד שלהם יחגגו בסוכריות על שחרור אנשים שהקדישו את זמנם ומרצם לניסיונות לרצוח, לדקור, להכין בקבוקי תבערה. בצד שלנו הגיבורים הם הפוכים לגמרי: בדיוק סיימתי לקרוא כתבה על האחים קלמנזון, שיצאו מביתם הבטוח אל תוך בארי, והצילו יותר ממאה איש בשמחת תורה. ובתוך התופת, אלחנן קלמנזון הזכיר לילד שהוא חילץ לקחת גם את המשקפיים שלו. מנחם קלמנזון ביקש רשות מהאם שהציל, לתת חיבוק קטן לתינוקת שלה, וכשחילץ אישה בהיריון שאמרה שהיא לא מרגישה תנועות של העובר, הוא הרגיע: "קחי קצת מיץ מתוק ואז תרגישי שוב תנועות", ומיד חזר להציל עוד חיים.

המרחק הפיזי הוא רק כמה קילומטרים, אבל כאשר ישוחררו - החטופים ייצאו מהמקום החשוך ביותר בעולם, למקום המאיר ביותר.

בשורות טובות.