רוצים חיבור אמיתי עם הילדים? תקשיבו למה שהם אומרים לכם

עיקר ההשתדלות שלנו בחינוך, צריכה להיות שהילדים ירגישו מחוברים – לעצמם, לביתם, לקב"ה. זה קריטי. שלא ירגישו דחויים. שירגישו שהם חלק בלתי נפרד ובלתי מותנה מהבית האוהב. אפילו רחל ולאה, שמתרצות לעזוב את בית לבן אביהן, מסבירות שהן עושות זאת בגלל שהן מרגישות שם נכריות ("הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ, הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ"). בכל בית יש מריבות, אבל אם ילד מרגיש זר ומנוכר, אז יש יותר סיכון שהוא יעזוב ברגע שיוכל.

איך גורמים לילדים להיות באמת מחוברים? זמני איכות וחופשות חווייתיות זה נחמד ונצרך, אבל גם בשגרה (או בשגרת חירום...) צריך לייצר שייכות וחום.

יש עצה קטנה וחשובה: כאשר ילד משתף ברגשות, נפתח חלון של עת רצון והזדמנות חינוכית להשפיע. לדוגמה, אם ילד אומר שהוא מפחד מהאזעקה. במקרים רבים האם או האב, מתוך כוונות טובות, מנחמים אותו שאין מה לפחד. זו טעות קשה! כי כשאומרים כך לילד, ומבטלים את רגשותיו, זה לא מבטל את הפחד. להיפך, זה מעביר מסר מזיק: "אנחנו לא מוכנים לשמוע או להכיל רגשות לא נעימים!". ואם זה מסר שחוזר שוב ושוב, בכל פעם שהוא משתף רגשות של פחד, תסכול, כעס או כאב, הילד לומד שבבית הזה אין רצון אמיתי להיות שותפים לשמוע אותו. זה מייצר תהליך של ניתוק ושל בדידות, שבה הזהות האמיתית הופכת למודחקת, מקובעת ולא גמישה.

הורים שמשתיקים את גילויי הרגשות של ילדיהם, אינם עושים זאת בגלל אנוכיות. הם מרגישים חסרי אונים, ולא ממש יודעים מה לעשות עם הדיבור המעיק. ולכן הם מתפתים להשתיק את הדיבורים האלו, עם תשובה שכלית רציונלית, שאמנם נכונה, אבל לא כך עונים את המועקות, יש תהליך שצריך לעבור כדי להגיע לשם. בטווח הקצר זה מייצר "שקט תעשייתי", אבל בטווח הארוך – זה לא באמת פותר את הבעיה. כדי להתמודד בצורה יעילה עם הרגשות השליליים, צריך לתת להם התייחסות כנה ואמיתית, וקודם כל לתקף ולהבין שכך באמת הילד מרגיש. אזעקה באמת מפחידה (וגם בנו מתעורר רגש כזה, אם נהיה אמיתיים). אבל יש דרכים להתמודד עם הפחד ולעשות השתדלות נכונה: לומר תהילים, ללכת למרחב מוגן. אסור להפוך את הרגש שהילד חש לבלתי לגיטימי. זה רק יעצים את הפחד, ויוריד את החוסן. ואז, אם יקרה אירוע בעייתי במיוחד, פגיעה או טראומה, הילד יודע שההורים לא מוכנים ולא בנויים להתמודד, לשמוע ולסייע לו, ואז עלול להתחיל כדור שלג שבהמשך עלול לגרום לילד להרגיש זר ונכרי בביתו, ולצאת למסע בירור מסוכן.

לכן הדרך הנכונה להמתיק את הרגשות האלו אינה דרך זלזול, התעלמות או ביטול, אלא דרך הקשבה, הבנה והזדהות. בכך, אנו מלמדים את ילדינו שהכאב הרגשי הוא לא מפלצת איומה שצריכים לפוצץ, לחסל ולנטרל כמה שיותר מהר (שזו סגולה לפתח זהות מנותקת, שתתקשה מאוד להתחבר בעתיד לעצמה, לזולת, לקב"ה) אלא ניתן להכיר ברגשות, לתקף אותם, להזדהות עם הכאב, ולהראות להם שאף על פי כן אפשר לחיות איתם ולעבד אותם עם ניגון אופטימי יותר, וזו עצה פשוטה שקריטית ומשמעותית לייצר חוסן ובריאות נפשית!