כולם מדברים אלינו, ורק לאחד אנחנו לא מקשיבים. מי זה?

כולם מדברים אלינו כל היום.

הילדים מדברים אלינו,

החברים מדברים אלינו,

הקולגות, הבוסים, המוכרים בחנויות, הפוסטים, המיילים.

די, כמה אפשר,

כולם מדברים אלינו כל היום.

מבקשים שנקשיב, שנתרשם, מבקשים להמליץ, לחלוק, ללמד, לחוות.

כולם מדברים אלינו כל היום.

כועסים, נעלבים, מבקשים להודות.

כולם מדברים אלינו כל היום,

אבל יש קבוצה מתוך ה"מדברים אלינו" האלה, שאני לא בטוחה כמה אנחנו מקשיבים אליה: המחלות שלנו.

המחלות הכרוניות שלנו, ודאי, אלה מדברות קבועות שמטרטרות לנו כבר שנים שנקשיב.

גם המחלות הבאות פתע. והולכות. אלה שרק לוחשות. להן יש שיר קצר עם מסר קליל, למחלות הכבדות והקבועות יש הרבה מה להגיד לנו.

הן מדברות את עצמן כל הזמן דרך הגוף שלנו, דרך הכאבים והתופעות הנלוות שהן מפרישות אלינו מתוך הגעתן.

למה דווקא להן אנחנו לא מקשיבים?

זה לוקח לנו זמן להקשיב להן, כי הן נוחתות לפעמים בלי להודיע, תמיד בלי שרצינו בהן, משבשות מהלך שתוכנן, עושות מעצור בזמן,

כופות את עצמן ושומעות מאיתנו רק - לכי.

"לכי מפה, מחלה".

אנחנו לא נותנים להן אפילו צ'אנס לדבר אלינו.

אנחנו מקטרים אותן החוצה, רצים לרופא הראשון, לסגנו המומחה, מבקשים את הטיפול הטוב ביותר, כנדרש לשם פעולת מיגורה של המחלה, ואיננו מקשיבים לדיבורים שלה. מסכנה.

אנחנו יושבים אצל הרופא, והוא מסביר לנו, מה כדאי, ומה עדיף, ואיך הכי פחות ואיך הכי יותרץ

בעידן הזה, לפעמים אנחנו, כפציינטים, יודעים לא פחות מאשר הרופא.

לא, לא התבלבלתי. גוגל פרוש לפנינו.

החומר העיוני זמין לכולנו, יש לנו שכל, הספריות פרוצות, רפואת העם הולכת וגדלה, יש לעובדה הזו יתרונות ותחושת כוח, אבל יש לה גם חסרונות וחרדה שמגיעים עמה.

לרופא, זה שיש לו רשות לעודד ולרפא, מה שלא יהיה, לרופא יש בוודאות משהו אחד שאין לחולה היודע: ניסיון. הרופא ראה כבר מאות, אם לא אלפים כמונו.

רופא טוב, כזה שהוא אנושי וחייכן, כזה שעל מצב נתון יכול לתת תקווה, להשביח דרך. רופא טוב באמת רוצה לרפא את כולך, רוצה להנעים לך את התהליך, רוצה לעזור לך להקשיב.

למחלה.

רופא טוב באמת, גם הוא, יביא את תשומת לבו של החולה אל דיבורי המחלה.

גם מחלות מדברות. הן מבקשות שנקשיב להן.

תשאלו אנשים שעברו תהליך עם עצמם אחרי שנרפאו ממחלות קשות,

תשאלו אנשים שמתמודדים שנים עם תופעות גופניות, תשאלו אנשים לפני מותם.

גם כאלה שבהתחלה היו עקשנים ולא הקשיבו למחלה, ואחר כך כבר כן.

הרבה יגידו החוצה, "המחלה הזאת היא המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל".

מי יגיד את זה?

מי שהקשיב לדיבורים של המחלה.

כי המחלה לא חיה לבד, היא צריכה אותנו כדי להתקיים בנו. היא מנהלת עמנו דו שיח, שנים, לצערה, היא מוצאת את עצמה מדברת בחלל ריק, לעצמה.

רופא, שיש לו רשות לעודד, ירמוז, בפגישתו עמנו להקשבה לשיח הזה.

רופא טוב לא רק יתן מרשם או תוכנית טיפול, רופא מעודד ישאל בכלל את בעל המחלה היושב מולו:

"מישהו העליב אותך לאחרונה?"

"האם אתה מתגעגע למשהו?"

"האם אתה פוחד כבר שנים?"

"משהו מטריד אותך?"

"עוטפת אותך במשפחה מספיק אהבה?".

אני מדברת על רופא גוף, לא רופא נפש. כי הרי רופא קונבנציונלי מעודד, יודע שמחלה לא עומדת בשדה לבד.

ועם זאת,

כמה שהרופא יהיה אנושי וטוב,

כמה ידע שלא יהיה לו, כמה ניסיון, כמה מקרים שכמוך שהוא כבר ראה, הוא לא יודע משהו אחד,

הוא לא חשוף למידע שיש רק לך,

יתרון שאתה מביא איתך: הוא לא יכול להקשיב לשיחה הסודית של החולה עם המחלה.

הוא לא יודע מה היא אומרת, כי היא אומרת את זה רק לך. היא שלך.

השבוע, מעבר לחומר למבחן במושגי יסוד ביהדות, אני ב-ז4', למדתי גם את החומר בטבע. כרגע אנחנו אוחזים במעיים.

לא ייאמן כמה ידע יש שם, בשיעורי הבית הפשוטים של הבנות.

כמה הבטן יודעת לדבר אלינו, כמה תהליך העיכול מופלא, כמה הגוף מדבר את כל מה שאנחנו לא יודעים להגיד, ותודה לו על כך.

מה אומרות המעיים, מה מדבר הכבד,

מה מספרות הכליות, מה מתחננים לחצי הדם.

רק אנחנו יודעים לשמוע את שירת הכאבים.

כולם מדברים אלינו כל היום, גם האיברים הפנימיים,

רובם זועקים אותו הדבר: העמסתם עלינו, שחררו כבר.