ביום שישי שוחרר משבי חמאס אוהד מונדר בן ה-9, יחד עם אמו קרן וסבתו רותי. מאז הוא נפגש עם חבריו ומשפחתו וכעת קרוביו התפנו לדבר עד מה שעבר שם.

קרובת משפחתו, מרב מור רביב, שפגשה את השלושה, סיפרה: "זה מרגש, בכי. אלה רגעים שקשה להסביר אותם אחרי 50 יום. הגעתי אתמול בצהריים המוקדמים והראיתי לאוהד את מה שעשו לו הוועד האולימפי, הברכות מהשחקנים האולימפיים. אנחנו עכשיו קצת יותר נושמים. סבא של אוהד, דוד שלי, עדיין נמצא בשבי".

"אוהד ילד מאוד מוכשר, אבל יחד עם זאת מאוד רגיש", המשיכה בראיון לחדשות 12. "את סיפור החטיפה שמעתי אתמול בפעם הראשונה. הסיפור מאוד טראומטי, זה זה היה מאוד מפחיד. קרן ואוהד לא גרים בעוטף. הם באו מכפר סבא לבקר וישנו בממ"ד. כשהתחילה האזעקות הדודים שלי, הסבא והסבתא, עברו לחדר שלהם. כשהתחילו הדיווחים בוואטסאפים של הקיבוץ שיש מחבלים ושצריך לסגור את הממ"ד, דוד שלי בן ה-78, שלא במצב בריאותי טוב, לא הצליח לסגור את דלת הממ"ד. הם שמעו את המחבלים וקרן החביאה את אוהד מתחת למיטה. אוהד כל הזמן אמר: 'תעזרו לסבא, תעזרו לסבא לסגור את הדלת'. הם לא הצליחו. קרן אומרת שאלה היו רגעים מאוד מפחידים. היא פחדה על החיים שלה, של אוהד ושל ההורים שלה.

"כשהם שמעו שהמחבלים נמצאים בתוך הבית, הם יצאו מהממ"ד. דוד שלי נפל על הרצפה, הוא מתקשה מאוד בהליכה. באו ולקחו את שלושתם במין קלאב קאר כזה. קרן סיפרה שהיה אז כאוס אחד גדול, הגדר הייתה פרוצה לגמרי. הייתה תנועה הלוך ושוב. המחבלים רצו להצית את הבית. קרן סיפרה שהיא התחננה, היא אמרה: 'בבקשה, לא'. הבית שלהם לא הוצת. היא לא ידעה שהוא לא הוצת, אנחנו סיפרנו להם שהבית לא הוצת.

"רותי, קרן ואוהד היו לאורך 50 הימים ביחד. קרן כל הזמן אמרה לי: 'ממתי אתם יודעים שאנחנו חטופים? איך ידעתם שאנחנו חטופים ולא הרוגים?'. לא היה לה מושג. כשדיברתי איתה בטלפון ביום שישי בלילה, בפעם הראשונה, שאלתי אותה: תגידי, אכלתם? אתם נראים מאוד רזים. נראה שרזיתם. היא שאלה: 'איך את יודעת?'. אמרתי לה: מה זאת אומרת, ראיתי בטלוויזיה. היא שאלה: 'מה, אני מופיעה בטלוויזיה?'. אמרתי לה, קרן, אם רק היית יודעת...

"היא אמרה שהאוכל היה תלוי אספקה. היו ימים שלא הייתה אספקת אוכל והם אכלו רק פיתות ואורז. אתמול הייתה ארוחת צהריים, הייתי איתה שם. שאלתי אותה: את לא לוקחת אורז או תפוחי אדמה? היא אמרה לי: 'השתגעת, אורז? אכלנו כל הזמן אורז".

קרן היא מורה לחינוך מיוחד בבית ספר דתי בבני ברק, עובדת עם ילדים עם צרכים מיוחדים. "יש לה המון סבלנות לילדים והיא יודעת להפעיל אותם. ב-50 הימים האלה כששאלו אותי: 'איך את אופטימית? מה את חושבת שקורה שם?', אמרתי שבטח נתנו לקרן כדור, שהיא אספה את הילדים מסביבה ושיחקה איתם. יש לה יכולת הפעלה, של משחקים ורעיונות", סיכמה בת דודתה. "היו רגעי שבירה. כשראיתי אותם מובלים על ידי החמאסניקים עם הפרצופים המפחידים לתוך האמבולנסים, חשבתי: איך הם מפחדים. ראיתי על הפרצוף שלהם שהם מבוהלים. תיארתי לעצמי שהם לא פגשו את רעולי הפנים המפחידים האלה לאורך כל הזמן, וזה באמת היה ככה. זה כן היה מפחיד. שאלתי אותם: איך דיברתם באנגלית? הם סיפרו שהיו שם גם הרבה דוברי עברית, שדיברו איתם. הם ראו גם עוד אנשים, הזיזו אותם. הם היו מתחת לאדמה וגם לא מתחת לאדמה. הם לא יודעים בדיוק איפה היו, היו אנשים ששמרו עליהם. אוהד כל הזמן היה עם המשקפיים. זה הדבר הראשון שהסתכלנו עליו באמבולנס, האם יש לו משקפיים. כשראינו שהוא עם המשקפיים, נשמנו לרווחה. בכל פעם הייתי מספרת במשלחות לחוץ לארץ שלקחו אותם יחפים, עם פיג'מות. קרן אמרה שיצאה מהבית יחפה. אתה לא חושב על לקחת נעליים".