"התקשרתי אליו ובכיתי: 'הרב, אני מתגעגעת לחיים הקודמים שלי'"

אני יושבת עכשיו ולא יכולה להפסיק לבכות. לא יכולה להאמין שעברו כבר ארבע שנים מהרגע ההוא, שבו האור שלו כבה ונעלם מהעולם.

נושמת רגע את כל הזיכרונות היקרים שהוא השאיר לי, שאני נושאת איתי לנצח, עמוק עמוק בתוכי.

זוכרת את הפעם הראשונה שבה נפגשנו. בשבילי הוא היה 'מהרציניים', רב גדול עם זקן לבן ארוך, הדרת פנים ואור נסוך עליהן שאי אפשר היה לפספס. ואני, בחורה פשוטה. דקה וחצי בתשובה. לא יודעת אפילו מה בדיוק אומרים לרב ועל מה אפשר לדבר איתו. מה לאיש שהוא כל כך הרבה שמיים, ולארץ, כמוני.

סוף שבוע של סמינר קירוב איפה שהוא בצפון, ואיך שהוא אני נכנסת לדבר איתו. לא יודעת אפילו על מה. לא אשכח לעולם את המבט הזה שלו... הוא ישוב על כסא למולי... שותק. וגם אני שותקת. מוצפת מבוכה. מרגישה שהוא מסתכל לתוכי. רואה אותי. רואה את הנשמה שלי באינסוף אהבה. ואני מתביישת... לא יודעת מה אומרים ברגע כזה בכלל. ואיכשהו מתגלגלת שיחה, ואני מוצאת את עצמי מספרת לו. את כל מה שעובר עליי, את הלבטים שלי. דברים כמוסים כל כך שהולכים איתי, ולא מאמינה איך למרות מה שנתפס בעיניי כמרחק שנות אור בינינו, עולמות שלמים שמפרידים בינינו, האיש הגדול הזה מקשיב לי. ומיטיב להבין אותי הרבה יותר מהרבה אנשים אחרים. והמבט הזה... העיניים שלו יוקדות אהבה, מהסוג שאני לא מכירה, שלא ראיתי מעולם קודם. אהבה כזאת שאי אפשר לפספס. של לב רותח. אהבה שלא תלויה בשום דבר. חום. ורוך. מבט אבהי שגורם לעיניים שלי להירטב...

בסיום השיחה הוא אומר לי: "מעכשיו אני כמו אבא בשבילך, לכל דבר שתצטרכי". ואני יוצאת ממנה בעיקר חסרת מילים.

וכך היה. מאותו היום, הרב אריה שכטר, אחד מתלמידיו הקרובים של החזון איש זצ"ל, שגדל על ברכיו – היה לא מעט שנים לאבא הרוחני שלי בתוך המסע הזה. ושם הייתה טמונה הגדלות המיוחדת שלו. היכולת של אדם ענק שכזה לרדת עד לנפשה של בעלת תשובה דקה וחצי, ולהיות שם איתה. בלבטים שלה, בקשיים, בשיחות חולין של סתם, על כל מה שהיא צריכה. עבורי, ועבור אינספור שכמותי.

אני זוכרת יום אחד, אי שם לפני חמש עשרה שנה, קצת אחרי שעזבתי הכל. כל מה שהיה מוכר וקרוב בשבילי. ארזתי מזוודה שחורה גדולה, בלי לדעת בדיוק לאן, בחוץ גשם סוער, ואני הולכת, עם חיים שמקופלים במזוודה. הדמעות שלי מתערבבות עם הטיפות שניתכות על פניי, ואח שלי שפוגש אותי שואל לאן אני הולכת, ובפשטות אני עונה "למדרשה, לירושלים", אבל בפנים, בתוכי, יש סערה. כי באמת אני לא יודעת לאן אני הולכת...

ולאט לאט הכל השתנה בשבילי. החברות, הבגדים בארון, סדר היום. ויום אחד התעוררתי, והסתכלתי על עצמי במראה קצת מבוהלת. פתאום לא זיהיתי אותי יותר, ולא יכולתי לשאת את זה. געגוע עמוק מילא אותי לכל מה שהשארתי מאחור, והרגשתי את הלב שלי מאיים להתפקע מכאב. סימני שאלה צורבים וקשים מנשוא הציפו אותי. למה אני צריכה את כל זה בכלל? מי זאת הבחורה הזאת שניבטת אליי מהמראה? ואיפה אני למען השם, איפה אני באמת בתוך כל זה...? לאן אני הולכת? ומי זאת הבחורה שכל כך דומה לי, אבל שאני כבר לא מזהה מולי במראה...?

ומתוך הכאב הזה התקשרתי אליו. בכיתי כל כך... וסיפרתי לו כמה אני מתגעגעת, געגוע פשוט לכל מה שמוכר ואהוב בשבילי. לחיים שלי, למי שאני. כמה אני מבולבלת. כמה אני לא בטוחה מה בכלל עשיתי, ואם זה צעד נכון. והרב רק הקשיב... וביקש ממני לבוא אליו, לדבר. ברגע הראשון היססתי, וברגע שאחריו הרגשתי שפשוט אין לי מה להפסיד.

זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שביקרתי בבני ברק. דקה וחצי בתשובה. המומה לחלוטין מכל הדוסים האלה שסביבי. מכמות הילדים שלהם, מהשחור לבן הזה שעוד לא התרגלתי אליו לגמרי, מהאוטובוסים הנפרדים, מעולם שלם שהרגיש לי כל כך זר ומוזר והעמיק את תחושת הזרות שלי בתוכו.

רחוב בירנבוים בבני ברק. והאיש הגדול הזה יושב איתי פרק זמן שהרגיש כמו נצח, מקדיש מהזמן שלו בשבילי, כמו בעל תשובה ותיק, מיטיב לכת, שכבר מכיר הכל. שם בשבילי כדי להקשיב, לנחם, לחזק, ולתת כוח. כדי לתת לי מקום בעולם שמרגיש כל כך זר ורחוק ממני. כדי לראות אותי. הקטנה. שאפילו אני כבר לא יכולתי לראות. שאפילו אני לרגע כבר לא יכולתי לזהות.

אחר כך זכיתי ללמוד ממנו גם שיעורים בספר "אמונה וביטחון" של החזון איש. בכל יום ראשון הוא היה מכתת את רגליו עד אלינו, למדרשה בירושלים. עכשיו הוא כבר היה שעון על מקל. חולה מאוד. חלש. אבל לא מסגיר לרגע את הסבל שלו. תמיד כשהוא היה נכנס הייתי מרגישה את המבט שלו נח עליי לרגע, בוחן אותי. כאילו שואל לשלומי ומנסה להבין מה איתי. אף פעם לא שוכח.

ושוב הגדלות הזאת. שיעור ברומו של עולם, מתוך המילים הפיוטיות והגבוהות של החזון איש, שאיך שהוא תמיד בסוף היה גולש בפשטות ישר לתוך הלב שלנו. לאלף מחוזות אחרים שיורדים עד אלינו, בעלות תשובה בתחילת דרכינו. ללבטים שלנו, לקשיים שלנו. זוכרת איך העיניים האלה שלו היו מתמלאות באור כשהוא היה מספר לנו זיכרונות ילדות מהחזון איש, שהיה שם אותו על ברכיו וקורא לו 'אריה'לה'. וכמה געגוע היה אז בתוך העיניים האלה...

וכמה אהבה הייתה שם כשהוא היה מדבר על יהודים. "אני משוגע על יהודים!!!", הוא היה צורח בכל שיעור מחדש, והעיניים האלה שלו היו מתמלאות אהבה ורוך שבקושי יכולתי להכיל. והעיניים שלי שוב היו נרטבות, ומתקשות להכיל את העוצמות האלה. את הנשמה הזאת, שיודעת לראות כל יהודי עד עומק נפשו, ולדלות משם תמיד רק תהומות של טוב, לא משנה מי עומד מולו.

ואחרי הכל, מי בכלל יכול להאמין שמכל מפעל החיים הזה, מלב שמתפקע מאינסוף אהבה פשוטה וחסרת תנאים, מאינסוף אהבה לבורא, מחסד עמוק עם כל מי שהוא רק יכל, מאינספור יהודים שהוא זכה לקרב ושינה את חייהם באמת ובתמים – נשארה לה רק מצבה דוממת. משהו בתוך הפער הזה, שבין החיות הגדולה הזאת שהכרתי, למפגש עם השקט והאותיות שחרוטות על השיש הקר הזה, אף פעם לא נתפס עבורי.

אבל האמת היא שבסוף, שום דבר מכל זה לא באמת נגמר. בנפשו של כל אחד מאיתנו, שזכה לפגוש את הרב אריה שכטר, פועם גם חלק ממנו, שהולך איתנו, הילדים שלו. שדורש מאיתנו רגע להיות טובים יותר. אוהבים יותר. קשובים יותר. לגלות עוד קצת אהבה במציאות. עוד קצת חמלה כלפי עוד יהודי שמסביב. לזכור לראות את מי שעומד מולנו באמת, ולו לרגע אחד קטן, בתוך כל השאון הזה.

וביחד עם זה חי גם געגוע... שאף פעם לא נגמר. חסרון שאף פעם לא מתמלא. לנשמה אחת שהייתה כאן פעם והאירה לכל הרבה אנשים את החיים. שנתנה כל כך הרבה, בלי גבול, והכל בסתר, בלי לדרוש בתמורה דבר. אולי רק שנעביר הלאה את מה שקיבלנו ממנו...

אבא, הרב אריה שכטר זצ"ל. חבל על דאבדין שכמותו. שלא משתכחין לעולם.