נורית ומרגלית התנדבו לזק"א והמראות קשים: "עדיין מריחות ריח מוות"

נורית כהן וחברתה מרגלית החליטו להתנדב לזק"א בזמן המלחמה. הן מדלגות בין בתים ביישובי העוטף, מסירות כתמי דם קרושים וראיות קשות. כהן מדריכת צלילה, תושבת מודיעין. "אני מקיימת בית דתי שומר שבת" היא מספרת לאתר YNET.

היא בת 59, גרושה ואם לשלוש, עלתה לישראל מדנמרק בגיל 9. היא עובדת עם חולי סרטן ובכל שישי מחלקת מזון לאוכלוסיות נזקקות. "אז איך מכל זה הגעתי לזק"א? אני צוללת מגיל 18, וכשחבר סיפר שהוא הצטרף ליחידת הצוללנים של הארגון - נדלקתי והצטרפתי. אני חייבת לציין, שקיבלו אותי בחום וכשווה בין שווים".

"שינוי כיוון מקצועי בזק"א עשיתי בסוף השבוע השני מפרוץ המלחמה. הורידו אותי כחלק מצוות לעבוד בעוטף", היא מתארת. "עטפתי גופה עם כל חלקיה המפוזרים סביבה, ולא פעם גם הכנסתי לשק גוף וראש בנפרד. זה היה קשה, אבל הגעתי גם למשימה הזו עם המתנה שאבא שלי נתן לכל אחת מארבע בנותיו: להיות עצמאיות ולראות את האחר. ככה, עם המטען המחייב הזה, עטפתי. הרגשתי שאני במשימה לאומית, תורמת משהו לערך היהודי והציוני.

"בעבודה אני לא מערבת רגש וממוקדת כולי בזכות שנפלה בחלקי, למצוא משהו ממי שחי באותו בית ובזכות המשהו הזה, אולי יתאפשר לזהות את האדם ולסגור מעגל. כשעברתי לאזור ליד רעים, כבר לא היו גופות בשטח, אבל באנו להיות עדים לטבח ההמוני שקרה שם. הכול היה הפוך, מכוניות שבורות וירויות, ובתוכן דם וחלקי גופות. העבודה התחילה כשפינו את שלדי המכוניות לשני מגרשים סמוכים, בתקומה".

על העבודה בבתים בכפר עזה ובבארי היא מספרת: "גם שם התפקיד שלנו היה לחפש כל בדל רקמה, איבר, שיער ולהסיר את כתמי הדם הקרוש שניתזו לכל עבר. הבחנתי בסימני גרירה של אדם על פי שובל הדם. בממ"ד שרוסס בהמון כדורים, ראינו ממש בריכה של דם".

חברתה מרגלית יחד בת ה-58 מתארת: "כבר לפני 10 שנים התנדבתי במשטרה וכיום אני ביחידת הסיור בחברון. אני בחברה קדישא ובמד"א. איך כל זה מסתדר? פשוט מאוד. מהאמונה שלי שלידה ומוות הם שני הקצוות של מעגל החיים. בבוקר יכולים בזק"א, להזעיק אותי לזירה של אדם שירה בעצמו ובאותו ערב בטבעיות רבה, אני יכולה ללוות לידה כי הכול חלק מהחיים".

מרגלית נשואה, אם לארבעה, שניים מהם בצבא: בן קצין בכפיר, אחיו בתפקיד בכיר בבור של חיל האוויר בקריה. החתן - קצין שיריון שנלחם בתוך עזה. היא גרה בקריית ארבע, עובדת רווחה במועצת קריית ארבע. בזמנה הפנוי היא משמשת גם כדולה.

מיום המלחמה הראשון מרגלית שימשה כנהגת אמבולנס של מד"א ותגברה את תחנת אופקים: "בהמשך חברתי  לזק"א ואני עדיין שם, בטיהור בתים בבארי, כפר עזה נירים וניר עוז. סדר העבודה שלי הוא כזה: אני נכנסת לבית, שתי כפפות על כל כף יד, חלוק עבודה, מצלמת ומתעדת את כתמי הדם ואת הממצאים הנוספים - רקמות, ציפורניים, אני אוספת והם נשלחים לבסיס שורה ועוברים זיהוי. את הדם מהקירות, מהתקרה מחפצים אני מסירה ומכניסה לשק.

"ראיתי מזרן של תינוק ספוג בדם וכולו ייקבר. כתמים על צעצועים וחפצים ועל התקרה, אני מסירה עם סכין יפנית או עם שפכטל או באמצעות משייפות חשמליות. צריך לזכור שכשאנחנו  מגרדים את הדם, מציף אותנו ריח נורא. אבל אני אומרת לעצמי, מרגלית - את חייבת להסיר הכול, לטובת מי שאולי עוד יחזרו לבתים שלהם . ולכן, כשאני מסיימת בית לפעמים גם אחרי ארבעה ימי עבודה, אני משקה את העציצים. לוקחת צינור ומשקה את הדשא, כדי להתחבר לחוויית החיים שהייתה בבית הזה, לפני שהוא הפך לזירה אלימה ורצחנית.

"נכנסתי לבית שחדר הילדים שלו היה במצב מזעזע. מיטה הפוכה על מיטה, כרית של תינוק מלאת דם, חליפת תינוק, צעצועים כולם מוכתמים, מיד עלתה לי תמונת האירוע כפי שהתרחש. בית אחר שאותו אף פעם לא אשכח הוא של קשישה, שישבה על כורסא ישנה וראתה טלוויזיה, שני שלטים על ידה. כל הבית נשאר נקי ושלם, לא נגעו בו, אבל עליה ירו מבחוץ והרגו אותה".