"תור לנוירולוגית, כל כך מוקדם? איך יהיה לך כוח?"

לפרק הקודם: יונתן לא פה. גופו כאן, אך לבו אי שם

אמרתי שלום למנוחה, יולדת מטושטשת ועייפה.

זה עתה חזרתי הביתה מבית החולים, בזרועותי אוצרתי, חמודה להפליא. נועה.

הסלולרי שלי מצלצל, ועל הצג הגננת דינה: "נעמה, מזל טוב, שמחנו כל כך לשמוע על נועה החדשה, יונתן היה נרגש וקצת מבולבל, חמוד שהוא, התרגש כל כך, העיניים שלו ברקו...". חייכתי לעצמי. "תודה, ממש תודה", עניתי.

"ומה שלום היולדת בעצמה?", שאלה דינה. "אני? את יודעת, כמו כל יולדת אחרת, קצת חלשה והרבה עייפה, אבל משתדלת מאוד לחזור זריז לתפקד כרגיל". דינה קטעה אותי. "זהו, גם בשביל זה התקשרתי. דיברתי עם הפרופסור הזו על יונתן שלך, והיא הסכימה לקבל אותו. היא דוחה קצת את יציאתה לפנסיה, והיא כבר ממש מחכה לראות אותו, היא קבעה לנו תור לעוד שבוע, יום שני באחת עשרה בבוקר. מה את אומרת? את תוכלי? יהיה לך כוח?".

מה אני אומרת? באמת, מה יש פה להגיד? שלום לך מנוחה, שלום לך חופשת לידה, שלום לך שלווה ושלום לך רוגע...

"מה אני אומר לך? אני באמת שמחה (???) שזה יכול להיות מהר כל כך. אולי אהיה קצת חלשה, אבל אני לא מתכוונת לוותר על זה או לדחות את זה. אנחנו נבוא כמובן עם נועה, אני מקווה שהיא לא תעשה בעיות ותהיה רגועה. ועוד דבר אני מקווה, שנצא עם כמה תשובות לשאלות שלנו, ושהתשובות יתקבלו על הדעת...".

"אני רוצה לבוא אתכם", היא היססה והמשיכה, "את מבינה? אם למשל יונתן יקפא ולא ישתף פעולה, או אולי יהיה שקט מדי ומאוים מהמקום, אז נסביר לרופאה שזו לא ההתנהגות הנורמלית שלו. אני רוצה להציג לה את הדברים גם מהמבט של הצוות בגן. את מסכימה שאצטרף אליכם?".

האמת היא, שזה היה ממש במקום. רציתי שהיא תבוא, ולא רק בשביל זה. רציתי שהיא תהיה איתנו שם, תשמע, תבין, תביע דעה. "ואולי", קול קטן לחש לי, "אולי גם תרגיע...".

לא רציתי להיות פזיזה, ועניתי: "אני חושבת שכן, שזה בסדר. רק אשאל קודם את יוסי, בעלי, בסדר?".

סיכמנו לדבר אחר כך, כשתהיה לי תשובה.

אני אצל אמא שלי. שתהיה בריאה, הסכימה לקבל את כל החמולה, ויונתן בראשה. באמת מבצע מורכב, אני מצדיעה לה בלבי. עכשיו, לפני הצהריים, הבית ריק. אמא בעבודה, כנ"ל אבא. אחיות שלי בלימודים ואחי בישיבה. שקט.

כמה זמן לא היה לי שקט כזה? שקט חד שחודר לתוך העצמות ומרגיע, פשוט מרגיע. נתתי לעצמי לנשום את השקט הזה, שאפתי מלוא ריאותי לאט-לאט מהמצרך הזה, ביודעי שלא לעולם. עוד מעט הוא יופר, השקט...

נקישות בדלת, פתיחה עדינה, שלום מנומס. בעלי.

"מה נשמע?", אני שואלת, מביטה בו בחיוך. "בסדר, ברוך ה'. מה? מה חדש?", הוא שואל, כנראה, לפשר חיוכי.

"דינה התקשרה, יש לנו תור בשני הבא באחת עשרה בבוקר. צריך לדאוג להתחייבות ולהפניה, והיא שואלת, דינה, אם היא יכולה להצטרף אלינו, חשוב לה להעביר את הדברים מנקודת המבט של צוות הגן". ציטטתי מדויק?

בעלי חוכך בראשו מעט, ואז עונה: "מה את חושבת? מה את רוצה?".

אוף, למה כל דבר מה אני חושבת? מה אני אומרת? מה אני רוצה? מה, אני אמא שלו?

כן, מותק, את אמא שלו, את אמא של יונתן. את צריכה לחשוב ולהרגיש מה את רוצה ומה לא לגבי כל המידע והטיפול בבנך. עצמך ובשרך.

עניתי לבעלי בדיוק מה שאני חושבת: שנראה לי שכדאי שהיא תבוא. הרגשתי בתת-מודע שמישהו צריך להיות שם איתנו.

הילדים חזרו מהגנים ישר לעריסה של נועה, חייבים לראות את הבובה הקטנה שניתנה להם כך פתאום, ביום בהיר אחד. משולהבים, מתלהבים, אבי עוד עם התיק על הכתפיים.

"אבי, מותק, לך תוריד את התיק ושים אותו במקום. תוריד גם את המעיל, וגם את מתוקה, טוב, יעל?". הילדים צייתו, ממש ילדים ממושמעים. יכול להיות שהם פשוט שמעו את העייפות מתוך הקול שלי...

צ'יק צ'ק התיק היה במקום וגם המעילים. הילדים חזרו למקומם, ליד עריסתה של נועה.

"נועה, קוקו!", קרא אבי, ואחריו יעל. "נועה, תסתכלי עלי!", היא ביקשה, אך כמובן הבובה הזאת, למרבה הפלא, לא נענתה לבקשה...

"אמא, זה בכלל לא שווה! נועה לא מסתכלת עלינו!", התמרמרו. התיישבתי לידם על המיטה, והסברתי להם בשפתם הפשוטה, החלקה, איך פעם הם היו כאלה תינוקות קטנטנים, וגם הם לא הסתכלו עלי בכלל. אבל לא נעלבתי וגם לא כעסתי, כי ידעתי שהם יגדלו וילמדו להסתכל, לחייך ולאהוב...

"אתם רואים?", סיימתי, "הנה התינוקות הקטנטנים שלי, שעכשיו כבר גדולים ואני הכי אוהבת אותם בעולם!". חיבוק אחד גדול עטף את שלושתנו, וצחוק פעמונים הצטלצל.

לרגע אחד היינו משפחה רגילה, אוהבת, צוחקת, משתוללת, מתרפקת, מדברת ופחות מתמודדת.

הפלאפון מצלצל. ההסעה של יונתן. "אני יורדת", אני עונה מיד, ויורדת למטה, רוצה לעשות ליונתן הפתעה.

קר מאד בחוץ, רוחות חזקות נושבות, ואני מחכה. יודעת שזה שווה כל הון שבעולם.

ההסעה עוצרת לידי. יונתן מסורבל, מנסה להסתדר עם התיק, קצת קשה לו. אני קוראת לו: "יונתן, בוא מותק, אני אקח לך את התיק". יונתן מביט קדימה, ועיניו כשני פנסים זוהרים. "אמא???". הוא רץ בכבדות, התיק נשכח, והוא נתלה עלי בחיבוק עז, ממאן לרדת. אני מחבקת אותו חזק, חזק. וכך אנחנו עולים הביתה.

השכנים מסתכלים? שיסתכלו, לא ממש מעניין אותי.

יונתן, כמו אחיו, רץ מיד לעריסה. חייב לגעת, לבדוק את הבובה. הידיים שלה זזות, הרגליים גם, הגיע תור העיניים. כאן אני כבר עוצרת אותו, ומסבירה לו שהיא לא בובה, ממש לא, היא תינוקת קטנה. העיניים שלה רואות. הוא מביט בי בשאלה: "איך את יודעת?", ואני מסבירה לו: "בבית החולים, כשהתינוקות נולדים, בודקים הכל-הכל – אם הידיים עובדות, אם הרגליים טובות, אם העיניים רואות, אם האוזניים שומעות, הכל!", אני עונה לו בקול בטוח, ויונתן נרגע.

אמא חוזרת מהעבודה. "יונתן, אבי, יעל, מה נשמע? מה שלומכם?". כולם רצים לתת לסבתא חיבוק.

"בואו, מתוקים, תשחקו כאן בלגו, ואל תפריעו לאמא, היא עייפה, טוב? כדאי שהיא תלך לנוח, כדי שיחזור לה מהר מהר הכוח והיא תוכל שוב לטפל בכם ולשמור עליכם", הסבירה להם סבתא.

"אמא אמרה שיש לה מלאן כוח בשבילנו!", הכריז אבי, אך הוא ויעל ישבו לשחק. ויונתן, יונתן רק הסתובב כמו תמיד, חסר מנוחה, נכנס למטבח פתח את המקרר. "יונתן, רוצה משהו, חמודי?", שאלה סבתא. יונתן לא ענה, רק פתח וסגר את המקרר. "יונתן, חבל, המקרר יתקלקל". לא נראה שדיבר אליו. סבתא לקחה את ידו של יונתן ואמרה: "בוא, נשחק ביחד בלגו. אתה רוצה?". יונתן השיב בחיוב. סבתא ויונתן התיישבו על השטיח לשחק, אבל לא עברו שלוש שניות וכבר "יונתן, בוא, עוד לא התחלנו לשחק". אבל יונתן הרחק, הרחק. הוא איתי בחדר, מחפש מה הוא יכול לעשות.

לא יכולתי לנוח ממילא, ויונתן היה לא רגוע בכלל.

יצאתי מהחדר, הדלקתי מוזיקה שמחה בווליום נמוך ומחאתי כפיים. יונתן אוהב לרקוד. זה עבד, יונתן האיר באור יקרות, רץ מקיר לקיר, מחא כפיו בהתלהבות, הסתובב ימין ושמאל והיה מאושר.

מהר מאוד אבי ויעל הצטרפו אליו, רקדו, השתוללו, נהנו. זו היתה חגיגה של ממש!

סבתא עברה בסלון, ראתה את הרוקדים ואת הריקודים והצטרפה גם היא, מניפה כל ילד בתורו. מעגלים-מעגלים הם סבבו. "לו יכולתי גם אני", הרהרתי, אך ידעתי שזה ממש לא בא בחשבון, זה חוסר אחריות לרקוד במצב כזה.

ריקודים, חיוכים, שמחה וצחוק, זה מה שהיה באותו הערב, שנגמר בארוחת ערב חגיגית, מקלחות מפנקות של אמא, שלושה סיפורי לילה טוב, קריאת שמע וארבעה שירי ערש לילדים הכי מתוקים בעולם.

אבי ויעל ישנו בחדר הבנות, עם הדודות שלהן, אביגיל ותמר, הלא הן אחיותי. יונתן ישן בחדר שלנו, עם נועה התינוקת. משום מה, הוא מתעורר הרבה בלילה וכמעט לא ישן, אז הוא לא יכול לישון עם כולם, שלא יתעוררו.

שעת ערב מאוחרת, כולנו מתאספים במטבח. אני, יוסי בעלי, תמר, אביגיל, אמא ואבא. ארוחת ערב משפחתית וחמימה.

דיבורים עפים מפה לשם, בדיחות נמזגות תוך כדי צחקוקים, אווירה נעימה, אין מה לומר.

לפתע אני נזכרת. "אמא, יש לנו תור לפרופסור יוגב, הנוירולוגית. היא דחתה את יציאתה לפנסיה וקבעה לנו תור לשני הבא!". הייתי מבסוטה. אמא שלי לא כל כך...

"נעמה, איך תסתדרי? את ממש אחרי לידה, עוד חלשה, למה מוקדם כל כך?". כל האמהות דאגניות.

"אני לא הולכת לוותר על התור הזה. ניסע ברכב, יוסי יעזור לי, ובכלל, הגננת דינה מגיעה איתנו, כך שאם אצטרך – גם היא תעזור לי בשמחה", קבעתי.

אמי שתקה לרגע, ואז אמרה: "אני חושבת שאתם צריכים לשאול אותה למה הוא לא ישן טוב בלילה. זה לא נראה נורמלי...".

"נכון", חשבתי לעצמי, לעצמי בלבד. "באמת מוזר שהוא לא ישן כמו כולם. לא חשבתי על זה עד עכשיו, אני רגילה להיות איתו בלילה, להירדם באמצע מעייפות ולקום לבית מבולגן והפוך כאילו לא סידרתי אותו בערב הקודם... אני אשאל גם על זה".

נועה צייצה, ואני הלכתי לתת לה את מבוקשה. בחדר החשוך חשבתי לעצמי כמה שיעורי בית יש לנו לעשות בשבוע הזה: הפניה, התחייבות, רשימה וניסוח של השאלות שלנו, לדבר עם הגננת שגם היא תבוא מאורגנת עם רשימה, לבוא עם תוצאות הבדיקות שכבר עשינו, וכן הלאה על זו הדרך, כמו שאומרים.

כנראה נרדמתי. כשהתעוררתי השמש כבר שלחה קרניים צהובות, מלטפות, עם תקווה ליום חדש, שמח וטוב.