ידידיה מאיר: ומה נעשה אז? הרי כולנו ג'ינג'ים

1. כמה מילים צריך בשביל לתאר מעשה גבורה הרואי שיסופר לדורות? יש סיפורים שנכתבו עליהם ספרים, יש כאלה שנעשו עליהם סרטים באורך מלא. ולפעמים אפשר לספר סיפור גבורה בתוך מגבלת 280 התווים של ציוץ בטוויטר.

ביום ראשון השבוע צייץ שר הבריאות אריאל בוסו: "פגשתי את עדינה משה בת ה־72 שחזרה משבי חמאס. עדינה סיפרה לי על ויכוח שהיא ניהלה עם המחבל במעמד השחרור וביקשה ממנו שישחרר במקומה אישה אחרת – מבוגרת ממנה ובמצב פחות טוב. זו תמצית מהגבורה של האנשים הנדירים האלה".

זהו. זה כל הסיפור. מי צריך יותר מזה. יש בו התחלה, אמצע וסוף. ויש בו רוח גבורה שעוד תילמד לדורות. איך סיכם בוסו? "תמצית הגבורה". ואתה שומע ומשתאה: מאיפה כוחות הנפש? מאיפה כוחות הגוף? ועוד קודם: מאיפה בכלל היכולת לחשוב ברגע כזה על מישהו אחר?

אין לי תשובה לשאלות האלה, אבל זאת לא הפעם הראשונה שאני שואל אותן.

2. בה' באייר תש"ח, היום שבו בן גוריון הכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בגוש עציון לא יצאו לרקוד ברחובות. ביום ההיסטורי ההוא הגוש נפל. 240 ממיישביו ומלוחמיו, חלקם הגדול צעירים שרק לפני כמה שנים ניצלו ממחנות ההשמדה באירופה, שרידים אחרונים למשפחתם, נהרגו בקרבות. עשרות נוספים נפלו בשבי הירדני, ביניהם שלושה אחים: סבא שלי אהרון מאיר ז"ל, אחיו עקיבא ז"ל ותיבדל לחיים ארוכים וטובים אחותם הצעירה יהודית. באותה תקופה הוריהם גרו בחיפה, כשאנשים ראו אותם ברחוב – עברו למדרכה השנייה, כדי להימנע ממפגש איתם. מה אומרים להורים ששלושה ילדים שלהם יושבים בשבי?

השבויים נלקחו ממשואות יצחק, היישוב שהקימו בגוש עציון, אל משטרת חברון ומשם לירדן, שם שהו חודשים ארוכים ביחד עם שבויי העיר העתיקה. "עד היום", סיפר עקיבא בריאיון שנתן לפני כמה שנים, "נקוות בעיניי דמעות כשאני נזכר בפתק שהוגנב לתאי, ימים אחדים אחרי שנפלתי בשבי, ובו נכתב לנו על הקמת המדינה".

והיה עוד רגע אחד בלתי נשכח שקשור בימים הגדולים ההם: "ביום השחרור מהשבי עברנו דרך רבת עמון. הפעם, שלא כמו ביום נפילת הגוש, האספסוף הערבי לא התנפל עלינו ונסענו בשלווה לתוך גבולות המדינה. כשהגענו לנקודת הגבול בשער מנדלבוים בירושלים, הבחנתי בשוטר צבאי שעל כובעו חרוטות שתי אותיות עבריות: מ.צ. כל כך התרגשתי! זאת הפעם הראשונה שראיתי שוטר יהודי במדי המדינה החדשה. כעבור שנים, בעת שירותי בצבא, סיפרתי לחברי על אותו מפגש ראשון עם שוטר צבאי. אמרתי להם שמעולם לא שמחתי כל כך לפגוש מ.צ. כמו באותו היום...".

3. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. נחזור אל תקופת השבי, אל החודשים הארוכים במחנה האוהלים באום אל־ג'אמל שבירדן. אחרי חצי שנה בשבי קיבלו השבויים הודעה: אנשי הצלב האדום יכולים להמליץ על שחרור מוקדם למי שסובל מבעיות בריאות, בכפוף להחלטת ועדה רפואית שתבקר במחנה. "כתבתי להורים שינסו להשיג לי אישור רפואי על מחלת הפרקים שממנה סבלתי בעבר, ויעבירו אותה לצלב האדום", סיפר עקיבא. "האישור הגיע לוועדה וזימנו אותי לבדיקה. קודם לכן ציידו אותי החברים בחבילת סיגריות והציעו לי לעשן אותן בזו אחר זו כדי להגביר את הדופק. אז עישנתי ברצף אולי עשרים סיגריות...".

וזה עבד. בתום הבדיקה הוא קיבל את האישור המיוחל. נאמר לו שהוא זכאי לארוז את מעט חפציו ולחזור הביתה. אבל עקיבא לא מיהר לעשות זאת. "לא הייתי מסוגל לחשוב על האפשרות שאני חוזר הביתה", הוא סיפר, "פוגש את ציפורה, רעייתו של אנדי, ואת ישראל התינוק, בעוד אנדי ממשיך לשהות בשבי". אנדי הוא שמו ההונגרי של סבא שלי, אהרון, שהיה מבוגר מעקיבא בחמש שנים והספיק להתחתן עם סבתי ציפורה, ואף לחבוק תינוק קטן.

יפה, איזו הרגשה נאצלת. שמחת השחרור לא שלמה כשאתה משאיר מאחור אח שאשתו ובנו התינוק מחכים לו בחוץ. אבל אצל עקיבא זאת לא הייתה רק תחושה של השתתפות בצער אחיו ומשפחתו. הרגש הנאצל תורגם למעשה נאצל: מכיוון שהוא וסבא שלי היו דומים להפליא (עד לשנותיהם האחרונות) הוא הציע לו להתחלף. עקיבא, הרווק הצעיר, יישאר בשבי, מי יודע לעוד כמה זמן, ואחיו הגדול ייצא לחופשי אל משפחתו.

ואיך הגיב אנדי להצעה של אחיו הצעיר? הוא סירב בתוקף ואמר שעקיבא הוא זה שצריך להשתחרר. דווקא בגלל שהוא צעיר יותר. כי בניגוד אליו, עקיבא עדיין לא זכה להקים משפחה.

יכול להיות שעד היום הם היו מתווכחים, אלא שקיבוץ זה קיבוץ, גם כשהוא נופל, וחברי משואות יצחק במחנה השבויים ערכו אספת חברים. כל אחד מהאחים מאיר טען את טיעוניו - למה השני הוא זה שצריך להשתחרר - ואז נערכה הצבעה מסודרת ובה נקבע ברוב קולות: מי שישתחרר הוא האח הגדול, עם האישה והילד. סבא שלי קיבל את דין התנועה וחזר הביתה. עקיבא נשאר בשבי הירדני.

75 שנים חלפו מאז. סבא וסבתא שלי הכירו טובה לעקיבא והזכירו את המעשה בכל אירוע משפחתי. גם אחרי פטירתו של סבא שלי, וגם אחרי פטירתו של עקיבא, הסיפור ממשיך לעבור במשפחתנו מדור לדור.

ביום ראשון השבוע, כשקראתי את הציוץ המדהים של שר הבריאות על השבויה עדינה משה, שרשרתי אותו לקבוצת הווצאפ המשפחתית וכתבתי שתי מילים: "ההיסטוריה חוזרת". לא הייתי צריך להוסיף יותר מזה.

4. ובחזרה להווה: אני לא יודע איך סיקרו עיתוני התקופה את המשא ומתן על החזרת השבויים של תש"ח, והיה מדובר במספר אדיר של שבויים, הגדול ביותר בכל מלחמות ישראל, קרוב לאלף איש ואישה (רק מהרובע היהודי נפלו בשבי כ־800 איש). ולא רק לוחמים, אלא גם לא מעט אזרחים. אבל אני כן יודע איך התקשורת מסקרת בימים אלה את המשא ומתן.

השבוע פורסם בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות מאמר שכותרתו "כולנו ג'ינג'ים". נכתב שם כך: "כולנו ג'ינג'ים, עמוק בתוך הלב. כולנו ג'ינג'ים בגלל התמונה ההיא, מהבוקר ההוא, שלא עוזבת אותנו. שצרובה בנו, בכתום בוער. בכתום זועק. של שירי ביבס ושני ילדיה, אריאל בן ה־4 וכפיר בן 10 החודשים. 'הג'ינג'ים' קוראים להם, לשני אלו, הפעוטות שובי הלב, ששערם האדמוני מגיח משמיכת אימם, המצמידה אותם אליה, את שניהם, קרוב לחזה. שלא ייתלשו ממנו. ממנה. שלא ייקרעו מפני הרוע... אמא אחת מעוררת השראה. מנסה בכל כוחה. כורכת, מגוננת, נאבקת. על גוריה. על סדרי הטבע. על שני ג'ינג'ים קטנים. פגיעים. כאלה שבתוך אמא מתחבאים. ג'ינג'ים שלא שמענו אותם אף פעם מדברים, צוחקים, בוכים. אבל עד שלא יחזרו, לא נהיה שלמים".

5. אין קורא שלא נשבר לו הלב מתיאור כזה. חוץ מאחד: קוראים לו יחיא סינוואר (סליחה על משחק המילים, אבל לא הגיע הזמן לשנות לו את השם ליָמוּת סינוואר?). סינוואר קרא – ורחב לבבו. והוא אפילו לא צריך מתורגמן כדי לקרוא את המאמר הזה. הוא הרי דובר עברית רהוטה.

פרופ' ידידיה שטרן ניתח את זה מדויק באותו עיתון, ופתח את התיאור שלו דווקא בילד חטוף אחר, שברוך ה' שוחרר בשלום מהשבי: "כל המדינה בכתה כשהילד אוהד מונדר רץ לקראת אבא שלו. כאלה אנחנו – לב אחד. ועל כך גאוותנו. אבל ניצחון במלחמה איננו יכול להיות ממוסך דמעות".

איזה משפט: ניצחון במלחמה איננו יכול להיות ממוסך דמעות. והוא לא איזה איש ימין קיצוני, פרופ' שטרן, אולי אפילו להפך. הוא כיהן במשך שנים כסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. כל הכבוד על האומץ לומר את הדברים במציאות הטעונה הזאת. אני רק יכול לדמיין אילו תגובות הוא קיבל מהמילייה שלו גם על הפסקה הבאה: "סינוואר מחכך ידיו בהנאה לנוכח השידורים הישראליים, מאמרי הדעה, המודעות קורעות הלב, ההפגנות שדוחפות את הסיסמה 'עכשיו'. הוא מבין היטב שהציבור הישראלי איננו מסוגל להתמודד עם סוגיית השבויים. אילו היה ניתן להפעיל את ההיגיון, במקום שבו הרגש מציף, היינו מבינים כי יש לדחות את הקריאה לשחרר את החטופים 'בכל מחיר'. זו קריאה מובנת – אנחנו מזהים את החטופים בשמם ובתמונתם ולכן אין דרך להכיל את 'הפקרתם' חס וחלילה (פעם נוספת, לאחר ההפקרה בשבת האיומה), אבל זו קריאה שגויה. משמעותה עלולה להיות שרבים מאוד, כרגע אנונימיים, ישלמו בחייהם במלחמה שתפרוץ עקב אובדן ההרתעה.

"מדינת ישראל חייבת לפעול בכל כוחה להשיב את החטופים, ובכלל זה לסכן חיים של חיילים בפעולות נועזות (ע"ע אנטבה), אבל אסור לה להימנע מהכרעה כוללת של חמאס כדי להשיב הביתה את החטופים. אף שהלב נמחץ למקרא המילים, חשוב להגיד בבירור: הערבות ההדדית היא נכס חשוב לביצור הביטחון הלאומי, אך היא לא ממצה אותו. גם אם הציבור הישראלי הרחב מתקשה לקבל זאת, זהו מבחנה העליון של ההנהגה הישראלית: אם יתברר שישראל לא תוכל להשיג את שתי מטרות המלחמה – הכרעת חמאס ושחרור כל החטופים – ויהיה עליה לבחור ביניהן, האם תדע לעמוד מול הלחץ הציבורי?".

6. בימים אלה יושב מתחת לאדמה מנהיג החמאס, יָמוּת סינוואר, בסוג של חדר קונטרול כזה, שבו הוא מביים את הריאליטי הכי סוחט דמעות שנראה אי פעם. הפקה מושקעת עם ילדים ג'ינג'ים מתוקים ועם ילדות יתומות משני הוריהן. הוא יושב, בוחר את המשימות הבאות של המשתתפים, ומשחק ברגשות של כולנו.

ואנחנו רק בתחילת העונה, כן? בפרק ששודר השבוע הוא החליט לשחרר בין היתר אם ובתה ואפילו את הכלב של הבת. בפרקים הבאים הוא עשוי (חלילה) להשאיר את הג'ינג'י האחרון במנהרה ולהגיד שרק תמורת הפסקת אש של חודש ושחרורם של חכים עוואד ואמג'ד עוואד, שני בני הדודים שביצעו את הטבח במשפחת פוגל – הוא יחזיר את הג'ינג'י. ומה נעשה אז? הרי כולנו גי'נג'ים. המשך יבוא.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".