הרופא שמטפל בילדים ששוחררו מהשבי: "הם קורבנות של טרור פסיכולוגי"

פרופ' איתי פסח הוא מנהל מרכז ספרא לילדים ועד היום הוא טיפל בכ-30 חטופים ששוחררו מהשבי, בעיקר ילדים. בריאיון לערוץ 12 הוא סיפר כי עבר את אחד השבועות המטלטלים בחייו, ופירט מה עשתה לו העבודה מול הילדים שחזרו מהשבי.

"זה היה אחד השבועות הכי מטלטלים שאני עברתי בחיים שלי, כבן אדם ובוודאי בחיים המקצועיים שלי", הודה פרופ' פסח. "ללוות חבורה של נשים וילדים מגיל 3 ועד גיל 84, של אנשים שעברו גיהנום שהתחיל ב-7 באוקטובר והמשיך בימים ארוכים של סבל. הם כולם הגיעו והתלאות של השבי ניכרו עליהם, מדולדלים מאוד וחלשים מאוד. חזקים בנפש וחלשים בגוף. חלקם הגיעו עם פציעות מהחטיפה וחלקם עם בעיות שסבלו מהם לאורך התקופה. לא פשוט להיות שבוי בתנאים לא תנאים. זה מאוד שונה ומאוד דינמי".

"דווקא הטיפול הרפואי, שהוא חשוב מאוד וכמובן שאנחנו עושים אותו, הוא משהו שזז קצת הצידה ברגעים האלה. כשהשב מגיע, ואנחנו נערכנו לדבר הזה הרבה מאוד שבועות ופתחנו לזה ממש פרוטוקול טיפולי, אנחנו מסתכלים עליו כמה דקות רק לראות שמצבו הרפואי לא מחייב התערבות מיידית, ומאז מתעסקים בעיקר בחלק הרגשי והפסיכולוגי שמשתנה מילד בן 3 לאישה מבוגרת בת 80. לכולם יש דבר אחד שמשותף - העובדה שאנחנו עוטפים אותם, מחבקים אותם, עושים את הדברים במתינות. משתדלים מאוד לא להציף אותם, לא לגרום להם לחוות מחדש את החוויות הקשות.

"בלילה הראשון אף אחד מהם לא ישן. חמאס דואג לזה שהם יגיעו אלינו בשעות המאוד קטנות של הלילה. ההתרגשות והאדרנלין מהמפגש הנורא מרגש, מהחזרה לישראל ומכל התהליך שהם עוברים באמת משאיר אותם ערים שעות רבות. רובם לא מפסיקים לדבר ורוצים לשתף את הסביבה שלהם במה שעבר שם. זה מתחיל בסיפורים שהם קצת יותר על הצד הטריוויאלי - מה אכלנו ומה שתינו. לאט-לאט מתחילים להיחשף, אפילו לא בצורה מכוונת, כל מיני פרטים שמספרים למשפחות. פתאום יש שם תובנות, הם מסתכלים בחדר ורואים מי לא שם. מי לא בא לקבל את פניהם. אנחנו צריכים לבשר להם בשורות. זה עוד משהו שאנחנו מתכוננים אליו מראש".

בהמשך דיבר פרופ' פסח על הילדים שחזרו עם בעיות רגשיות וחלקם עם צלקות פיזיות. "גם אנחנו הפסקנו לישון ביום שישי שעבר", הוא סיפר. "בעצם, הפעם הראשונה שאני והצוותים שלי התחלנו ללכת הביתה הייתה בסוף השבוע האחרון. הרגעים הכי מטלטלים אלה המפגשים של ילדים עם האימהות שהם לא ראו. החזרה של ירדן או הסיפור של הילה שחיכתה לאימה והופרדה ממנה. היא חזרה לבד וחיכתה שאימא תחזור. כל שב לא יודע שיש עוד 239 שבים. חלקם באמת לא ידעו שמשהו קרה פה במדינה. הם ידעו שמשהו קרה להם. הרגע הזה של החיבור מחדש הוא רגע מדהים ועוצמתי. אני חשבתי שסיפורים כאלה הם סיפורים מהעידן של לפני 80 שנה, סיפורים של מלחמת העולם השנייה. אני חושב שכל המדינה חווה טלטלה. כולנו קורבנות של טרור פסיכולוגי. כל אדם בתוך המדינה הזאת שרואה שב או שנחשף לאירוע שלו - מיד ליבו יוצא אליו וכולם נרתמים בצורה טוטאלית. העובדות הסוציאליות לא משות מהשבים ומהמשפחות לרגע כי הם צריכים את החיבוק הזה. מצד שני, הם גם צריכים שיניחו להם".

לסיכום, סיפר פרופ' פסח על הנשים המבוגרות בהן טיפל: "הנשים המבוגרות שפגשתי השבוע, וחזרו מקיבוץ ניר עוז, התעקשו ללכת על שתי רגליהן כדי שבני משפחתן יראו אותן הולכות וכדי שהשובים שלהן יראו שהן חזרו לעמוד על הרגליים והם לא יוכלו להן. הן אמרו משפטים כמו 'אני 50 יום לא בכיתי, אתם לא תבכו עכשיו כי אנחנו חזקים'. איך אני יכול להישבר כשאלה האנשים שאני פוגש?".