תחרות הסיפור הקצר: השגחה מקרבת

"ערב טוב, דוד".

"אריה, טוב לשמוע אותך!".

"כן, ב"ה, ביום שלישי הבא אני עורך בעז"ה סיום מסכת 'חגיגה', אשמח לראות אותך. אתה יודע... יש לך חלק גדול בסיומים שלי...".

*

הכל התחיל לפני 14 שנה. נולדתי לבית רחוק מתורה וממצוות, בן יחיד למשפחה אמידה וחשובה. אבא רופא-מנתח, אמא עורכת דין. גרנו בירושלים, בבית די גדול, והיו לי חיים טובים. בגיל 18 התגייסתי לצבא, שירתי ביחידת הצנחנים ונחשבתי לאחד החילים הטובים ביותר בפלוגה.

זה קרה ביום שני, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול... בסוף יום אימונים עלינו על הרכב, בדרך אל האוהלים, הולכים לצבור כוחות לעוד יום מפרך, ולפתע שמענו "ב-ו-ם-!". היתה שניה של הלם והבנה מה קרה, ואז קלטנו שהרכב נתקע באבן גדולה שהיתה בצידי הדרך. הנהג כנראה לא ראה אותה מרוב עייפות וחושך. הרכב התהפך. היינו בתוכו אני, הנהג ועוד שלושה חבר'ה. ב"ה, הנהג ועוד שני חבר'ה יצאו בריאים ושלמים, אך אני ועוד חבר אחד, צחי שמו, נפגענו. אני קיבלתי מכה חזקה בראש ואיבדתי את ההכרה, והוא התלונן על כאבי תופת ביד וברגל. הובהלנו אל בית החולים. לצחי ערכו בדיקות ואמרו לו שיש לו שבר ביד וברגל ושהוא ישוחרר כבר למחרת. אותי הכניסו לניתוח חירום, בגלל זכוכיות שנכנסו לי לרגל. בינתיים הגיעה אמי לבית החולים, כולה מודאגת, אך הרופא הרגיע אותה ואמר לה שזה ניתוח לא מסובך במיוחד, והוא יעבור בהצלחה, בעז"ה. אבי, שבעצמו ניתח אדם אחר באותו זמן בבית חולים אחר, הגיע לאחר כשעתיים – כשכבר הייתי באמצע הניתוח.

ב"ה, לאחר זמן הסתיים הניתוח בהצלחה, אך הייתי צריך להישאר בבית החולים לעוד יומיים להתאוששות ובדיקות נוספות.

יום רביעי בצהריים. שכבתי בחדר, מתגעגע לחבר'ה, לאימונים וליומיום הרגיל שלי. פתאום התחלתי להעריך דברים שכביכול היו נראים לי מובנים מאליהם, ולא חלמתי שאני צריך להודות עליהם... זה שאני קם בבוקר ושומע קולות של ציוצי ציפורים ולא קולות של רופאים, מכשירים, וכסאות גלגלים שמתגלגלים מפה לשם, לא יודעים לאן גלגל החיים יוביל אותם בשנייה הבאה של חייהם... על כך שאני יכול, בזמני הפנוי, ללכת לאן שאני רוצה ולעשות מה שמתחשק לי, ולא להיות מרותק למיטה או להסתובב בין המסדרונות. על כמה שאני יכול, ויכול...

פתאום ראיתי מישהו נכנס לחדר, לבוש חליפה וכובע, נראה חרדי. "צהריים טובים", הוא אמר. "צהריים טובים", השבתי. "כמה זמן אתה פה?" הוא התעניין. "כמה ימים, מחר אני כבר משתחרר", אמרתי. יפה שהוא מתעניין בי, חשבתי. מעניין מה הוא רוצה, כי תרומות... בית חולים זה לא מקום שנראה לי מתאים לבקש בו...

"תגיד, אתה צריך משהו, אולי עזרה?", שאלתי. "לא", הוא ענה, והתיישב בכיסא שהיה לצד המיטה שעליה שכבתי. "אז מה אתה צריך? למה אתה מתעניין בי בכלל?", התחלתי לחשוד. לך תדע מי זה, ומה הוא רוצה... "קוראים לי דוד, אני בן 45, גר פה, בירושלים. הרבה פעמים אני מסתובב פה במחלקה וגם במחלקות אחרות פה ליד, משוחח עם המאושפזים, צוחק איתם, קונה להם כל מיני דברים שהם צריכים, אתה יודע... דואג להם". "ולמה כל זה?", התפלאתי, "אין לך מה לעשות ביומיום?". "ודאי שיש", הוא צחק. "אך אני מקדיש כמה שעות לדבר הזה, זה חשוב לי מאוד".

"תשמע, זה ממש חסד אדיר מה שאתה עושה, אתה יודע... השעמום מככב פה, רוב הזמן אין מה לעשות, וכשיש מישהו שאפשר להעביר איתו את הזמן, לפחות לכמה זמן, זה ממש טוב! אבל תגיד, למה אתה עושה את זה? לשמח אנשים ולעזור לכאלה שאתה בכלל לא מכיר? אני בכלל לא מכיר דבר כזה...". הוא שמע, חשב לרגע ואמר: "תראה, אני בדרך כלל לא מספר את זה, כי אני לא מרגיש צורך, אבל אם זה מעניין אותך כל כך, אין לי בעיה". והוא סיפר.

"אבי נפטר לפני 10 שנים, בשיבה טובה, אבל זה היה יום שקשה לי לשכוח. כולנו היינו שם, בבית החולים: אחי, אחיותי, אמי, אפילו שכנים שלנו שהכירו את אבא שלי היטב באו לבית החולים. ידענו שהמצב לא טוב כל כך, ולא רצינו לעזוב אותו. הרופא יצא מהחדר ואמר שהמצב לא טוב בכלל... נכנסתי לחדר כרוח סערה, החזקתי לו את היד ולא רציתי לעזוב. 'דוד', שמעתי לחישה מהכיוון של אבא. 'כן, אבא', כולי הייתי אוזן, מנסה להקשיב, אף על פי שקולו כבר היה חלוש ביותר. "תמיד תדאג לעזור ליהודים, לסייע להם ולשמח אותם. אפילו כאלה שאתה לא מכיר. וגם תדאג, כמה שאתה יכול, להחזיר בתשובה את בניו של הקב"ה שלא זכו להיות קרובים אליו. דבר איתם דברי אמונה, שיבינו שדרך התורה והמצוות זו הדרך הכי מתוקה שיכולה להיות'. ידעתי שהדברים האלה חשובים לאבא ביותר, אבל לא ידעתי עד כמה... באותו יום נלקח אבא לבית עולמו, ואני לקחתי את בקשתו בתור צוואה שהותיר לי אבא. מאז אני משתדל לשמח, לעודד, לדבר ולעזור לחולים שמאושפזים בבית החולים, וגם משתדל לדבר איתם דברי אמונה וחיזוק, ולקרב כמה שיותר יהודים לאבא שבשמיים".

שמעתי את דבריו. הם היו מוכרים לי מאוד. "תגיד, לאבא שלך קראו שלמה?", שאלתי. "כן", הוא התפלא. "איך אתה יודע?".

"זה היה יום שלישי? לרופא קראו ד"ר שי?", הוספתי. "אתה מוכן להסביר לי מה הולך פה? איך אתה יודע את הפרטים האלו? הם אכן נכונים, אני לא שוכח אותם... אבל אתה, מה אתה קשור? איך אתה יודע?". הוא היה מופתע לחלוטין.

"לפני 10 שנים, הייתי אז בן 8, אבא חזר הביתה אחרי יום עבודה בסערת רגשות. הוא סיפר שבאותו יום נפטר מטופל שהוא ניתח מספר פעמים וטיפל בו במשך תקופה, ושכמה שעות לפני שהוא נפטר הוא דיבר עם הבן שלו, ואמר לו בדיוק אותם דברים כמו שסיפרת לי. הוא העריך כל כך את העובדה שאדם בן 80 פלוס, הדבר היחיד שמעניין אותו לומר לבנו כמה זמן לפני פטירתו זה לעודד, לשמח, לעזור, ולקרב כמה שיותר יהודים לאבא שבשמיים. הוא סיפר לנו את זה לא פעם, אף על פי שהבית שלנו לא התנהל על פי דרך התורה והמצוות. הוא ידע מהי האמת... אבי היה המנתח של אביך!".

התרגשתי, והוא פי כמה. עד כמה ההשגחה הפרטית נמצאת בכל דבר! אפילו בדברים הקטנים ביותר, וכמובן גם בדברים הגדולים ביותר. אבי עזר לאביו של דוד כמה שיכל... מה לעשות, לפעמים אנו לא מבינים חשבונות שמיים, וצריכים לחיות באמונה שכל מה שנעשה, נעשה בהשגחה פרטית מדויקת ומושגחת מאיתו יתברך, גם אם לפעמים אנחנו לא מבינים זאת. אך כעת אולי הגיע הזמן שדוד יעזור לי, ויחזיר אותי לאבא שכל כך מחכה לי שאשוב אליו. המשכתי לדבר איתו דברי אמונה, שאלתי אותו על כל מיני דברים שהפריעו לי ושעמדו לי על הלב כבר הרבה זמן, וחיכיתי שמישהו יפתור לי אותם. הוא שמע, הקשיב, לימד והחכים. היה לו הרבה מה לתת, ואני שתיתי בצמא כל מה שהוא אמר. הבנתי אט-אט מהם החיים האמיתיים ומה התכלית של החיים שלנו פה, עלי אדמות.

השתחררתי מבית החולים וב"ה חזרתי לקדמותי, בגוף, ובנשמה. לאחר שסיימתי את שרותי בצבא נכנסתי לישיבה, והתחלתי לחיות חיים חדשים, חיים אחרים, חיים טובים יותר, חיים של אמונה ואהבת ה'.

המשכתי להיות בקשר עם דוד, הייתי נפגש איתו פעם בשבוע ולומד איתו, ותמיד הייתי מודה לו שהיה שליח נאמן להחזיר אותי אל דרך הכי טובה עלי אדמות.

עברו ימים. התחתנתי עם אשה יראת שמיים, ב"ה, ונולדו לנו בנים ובנות. אני אברך "במקצועי", יודע ובטוח שזה המקצוע הכי טוב של החיים. אבי, ששמע על כל המהלך, התרגש אף הוא, עד איפה ההשגחה הפרטית יכולה להגיע... ב"ה, גם הוא מתחזק לאט לאט, ועולה על הדרך שתוביל אותנו בעזרת ה' אל היעד הנכון.

אתמול, כשהתקשרתי לדוד להזמין אותו לסיום מסכת "חגיגה", הרגשתי שבאמת יש מה לחגוג. הקב"ה משגיח על כל מה שקורה בעולם הזה, בדיוק רב, כמו שרק הוא יודע. ואנחנו, שלא תמיד מבינים למה קורה מה שקורה, צריכים להאמין ששם, בפינה שנדמת לנו הכי רחוקה, מתחיל הקירוב האמיתי.