בעלה חטוף, ילדיה חזרו מהשבי, אבל הדס קיבלה הודעה לעזוב את הדירה

הדס קלדרון קמה לבוקר אחד שבו בישרו לה שילדיה סהר (16) וארז (12) נחטפו בידי החמאס יחד עם אביהם עופר. שני הילדים כבר חזרו לארץ במסגרת עסקת החלפת השבויים, אבל עופר עדיין בשבי. ואם זה לא מספיק, היא קיבלה הודעה כי עליה לפנות את דירתה, ואין לה בינתיים פתרון אחר.

בריאיון ליואב לימור, שיתפה קלדרון מה עובר על ילדיה בימים אלה, בהם הם מחכים לאביהם החטוף. "בגדול, עכשיו הם יחסית בסדר. אבל זה ילדים שאיבדו את רשת הביטחון הבסיסית שלהם וחוו חוויה מאוד טראומתית וקשה", היא מספרת. "הם עברו חוויה של פחד מוות בגיל מאוד צעיר, של חוסר וודאות, אימה. אנחנו היום בדירה בתל אביב והם לא מרגישים בטוחים, הם חושבים שהמחבלים יכולים להגיע לפה, שמאחורי כל דלת יכול להסתתר מחבל. זה המצב, ברור לי שאני צריכה לטפל בהם".

היא מוסיפה כי "הם מאוד נסערים עדיין ופוגשים משפחה וחברים, אבל בין לבין כשזה נרגע אני קולטת את החרדות והפחדים. הם חוו חוויה מאוד קשה ומטלטלת, יש לי כבר רשימת פסיכולוגים ואני צריכה לבחור.
"אני לא יכולה לספר. אפשר רק להגיד שזה מעבר לכל מה שדמיינתי, המציאות הייתה שונה לגמרי. היום אני הרבה יותר חרדה למי שנשאר שם, לאבא שלהם. אני מבינה את הסיכון הרב שבו הם נמצאים, את המצוקה הפיזית והמנטלית. זה רק מחדד לי יותר את המהירות שצריך להוציא אותם משם. המשפחה שלי והריפוי שלהם לא יהיה מלא, אם אבא שלהם לא יהיה בבית".
הדס מספרת שהילדים מדברים על אבא שלהם. "הם מאוד דואגים לו, הם מדברים, מתגעגעים. זה כבר חודשיים שהם לא בקשר איתו. עד עכשיו רק שיערתי מה קרה, הם שלחו לי אז הודעה שהם קפצו מהחלון ושיש מחבל בבית, אז הם מסתתרים בשיחים. מה שקרה זה שזרקו רימון על הדלת, היה פיצוץ והם קפצו. כשהם התחבאו בשיחים לאורך זמן, הם ראו את האירוע קורה בלייב, את הגדר נפרצת והמון של 300 אנשים נכנסים פנימה, חיילים של חמאס וגם אזרחים שנכנסו לטבוח ולהכחיד את הקיבוץ. הם הבינו שקורה משהו נורא ושסוחבים גופות".
על המסע שעברה והיא עדיין עוברת להחזרת הבנים ובעלה הביתה אמרה: "זו אימה מתמשכת שלא מסתיימת. זה אירוע אחרי אירוע, הם רק התעוררו עם פיג'מה, זו חטיפה אכזרית והם נפרדים אחד מהשני, אחרי זה הם נכנסים לעזה וכל המסע המטלטל הזה בתוך עזה, הם לא יודעים מה הולך לקרות להם. הם לא יודעים אם הולכים להתעלל בהם, לרצוח אותם או לאנוס אותם. זה אירוע מחריד בכל קנה מידה".
על השאלה אם היה להם מה לאכול בשבי ענתה: "לעיתים כן ולעיתים לא. לפעמים פיתה אחת ליום, בגלל זה אני אומרת כמה זה דחוף, גם פיזית וגם מנטלית, האנשים שם במצוקה אמיתית. אנחנו עוקבים בדאגה וחרדה אחרי כל ההתפתחויות. הפחד הכי גדול שלי היה שאחרי שהילדים שלי יחזרו זה ייעצר. התחלתם משהו טוב, מתווה החזרה של פעימות, צריך להפעיל לחץ על כל המתווכים ולהחזיר אותם משם. די, זה כבר חודשיים, לא כולם ישרדו".
לסיום, היא הוסיפה כי היא לעולם לא תחזור לקיבוץ: "מעבר לכך שזה מקום שיעורר את כל הטריגרים, את כל האירוע הזה מחדש. לא יודעת לאן פניי, איפה יהיה ביתי, מה נכון או לא נכון לילדים. אני עדיין במאבק על להחזיר את אבא שלהם, הם אמרו לי: 'אל תשכחו את הגברים, הם גם בפחד אימה שם, הם מפחדים שישכחו אותם'. אני מתמרנת בין הילדים שלי והצרכים שלהם לבין המאבק שאסור להרפות ממנו. אני עכשיו בדירה שכורה זמנית בגלל המאבק, כדי להיות קרובה. קיבלתי הודעה שאני צריכה לפנות אותה תוך 3 ימים וחטפתי שוק, כי סוכם שאני אהיה פה יותר זמן. קמתי לבוקר של חוסר ודאות, אני זקוקה לדירה פה במרכז לחודש-חודשיים".