אפרת ברזל: סיפור על אורז במטבח ועל נקודה עם קליטה

יש נקודה במטבח שלנו שיש בה קליטה טובה.

לא, לא של טלפון, זאת בעיה אחרת, אלא קליטה של "שיחות-תובנות" לחיים.

בעלי ואני שמנו לב שלנקודת הקליטה הזו אין רק מיקום, אלא יש לה גם שעה ויש לה גם מצב של שיח.

המיקום הוא ליד הקומקום, השעה היא יופיו של הבוקר, ומצב השיח – משתנה.

הנושא, בדרך כלל זהה.

- החיים.

- מאיפה ולאן.

- אמונה.

- גדלותו של בורא עולם.

- כוחה של השבת.

- ילדות. בחרות. זקנה.

יש בנקודת הקליטה הזו קסם גדול. בהירות. היא מאכלסת אותנו רק בבוקר, רק לפני שהכל מתחיל, רק אחרי שהילדים הלכו למוסדות, לפני שהטלפונים מתחילים לצלצל.

המקרה שקרה השבוע, קרה בנקודה אחרת במטבח, בזמן אחר ביום ובהופכיות מעצבנת, אבל מה זה משנה. הוא התרחש דווקא ליד התנור, דווקא שני מטרים ימינה, בהמשך הפס של המשטח.

כבר שנים שאני מרצה כאמא בבית. יש לי כל מיני דברים להמליץ. זה לא התחיל עכשיו, כלום לא התחיל עכשיו, הכל מתחיל בפעם.

יש לי, כעקרת בית, כל מיני דברים להמליץ עליהם.

כמו למשל, לאכול בפה סגור, כמו למשל, לסגור מגירות לפני שחותכים ירקות, לפני שמוסיפים לקפה סוכר. בשביל מה, שמישהו בבקשה יסביר לי אחת ולתמיד, בשביל מה צריך שיישפך חלב לתוך מגירה במטבח שהייתה פתוחה כשמזגתם? לא תבכו אחר כך כשתצטרכו בעבור הנשפכות הזו להוציא את הסכו"ם החוצה, לשטוף אחד אחד, למצוא מקל של סושי שאף אחד לא צריך, לנקות עם סמרטוט את בסיס המגירה, ולהחזיר? בשביל מה כל הסיבוב הזה? תסגרו את המגירה מראש, וזהו.

סתם דוגמה להרצאה מומלצת שאני מרצה כאן שנים.

לפעמים הם מקשיבים. דווקא בנושא המגירה והסגירה של הפה בזמן לעיסות, די הצלחתי בהטפות.

נושא אחר של הרצאה שאני כבר שנים מרצה כאן, משום מה, לא תופס. לא נקלט, ומי שמנהיג את המרד הוא דווקא זה שהתחתנתי איתו, ודווקא בבקרים של ערב שבת.

אז רגע, בואו נתפקס חזרה כולנו, נתמקם ונמשיך:

אנחנו ליד התנור, שישי, צהריים, אחרי ששלחתי אותו להביא עוד שקית של כוסברה, הסירים על הכיריים, עוד לא ממש סיימתי הכל, אבל זה תיכף יקרה.

הוא מוציא כף, תמיד כף, בעצם לפעמים מזלג, מוציא מזלג מהמגירה הבשרית, ומתחיל.

פותח מכסה של סיר, נגיד של אורז, יצא לי אחד אחד, מדהים, דוחף את המזלג לאורז, ומנשנש.

פה אני כבר מתחילה את תחילת ההרצאה. עדיין בשקט.

זה ממשיך: הוא פותח את הסיר ליד, נגיד צ'ולנט שעוד לא ממש מוכן, וטועם.

בינתיים שני אורזים קטנים נופלים על הריצפה.

אני ממשיכה את ההרצאה,

למה מהסיר?

למה שלא תשב לאכול ממש?

למה עכשיו?

למה בעמידה?

זה לא בריא.

זה לא מרגיש ארוחה.

זה מלכלך לי כאן את הריצפה ואת "בין הלהבות".

זו לא דוגמה טובה.

אמא שלי תמיד מספרת שכשהייתי קטנה, מאז כיתה א' ועד י"ב, הייתי שעות בחדר לבד, מרצה. רק ככה הייתי לומדת בבית הספר.

מניחה בובות בחצי גורן, גם דובונים, מדביקה מאחורי הדלת בריסטול חצי משומש, ומשחקת שאני מורה והם התלמידות, ככה הייתי לומדת לבחינות. בקול רם. ברגעים שהייתי מבינה את החומר היטב, הייתי רצה עם הכיתה הדמיונית שלי. כשלא הבנתי משהו, הייתי מפסיקה, ומוציאה את הילדה-בובה המפריעה, מהכיתה.

כשאת צריכה ללמוד משהו, את חייבת קודם להבין אותו. ראיתי את הבת שלי עושה השבוע בדיוק אותו הדבר, רק בלי בובות, ואמרתי לה כל הכבוד.

חזרה להרצאת היחיד שלי ליד התנור.

הקהל של האיש האחד הסתכל עלי אחרי נאום האורז, הקשיב, והמשיך לנשנש. כאילו כלום. מדי פעם הנהן לי שבסדר, וחזר, והמשיך.

בשישי האחרון, לא ראיתי שהוא נכנס. שוב עם כוסברה. הייתי עם הגב לקהל ועם הפנים לסירים.

רציתי לבדוק משהו קטן בטעם של הקינואה. הוצאתי מזלג מהמגירה הבשרית, סגרתי אותה, פתחתי את הסיר, החזקתי את המכסה ביד, ובדקתי. ערב שבת.

הוא צחק עלי, ואמר לי שבחיים, אבל בחיים, ובואו נוסיף בלי נדר, לא אעיר לו יותר על נשנושי סירים. עיבה את התיאוריה שלו עם "טועמיה זכו", ועוד תירוץ תורני, הסביר שאוכל טעים יותר כשהוא מקצר את הדרך מהסיר לפה ומדלג על הצלחת, הוסיף עוד מחמאה על זה שאני בכלל צריכה מכל אורז שנופל בטעות לשמוח.

 צחקתי במבוכה. נתפסתי מנשנשת על חם, ונטשתי את הקהל.