"מה יש עם מבנה הפנים שלו?! לא רואים עליו כלום!"

לפרק הקודם: "תור לנוירולוגית כל כך מוקדם? איך יהיה לך כח?"

לכל פרקי הסדרה

זהו. אנחנו כאן, מחלקת נוירולוגיה, ממתינים בפרוזדור לפרופסור הנכבדה, מנהלת המחלקה, פרופסור יוגב.

אני מרגישה שכולם מסתכלים עלינו. אולי רק עלי? הלב שלי דופק חזק-חזק, כנראה הוא זה שגרם לכולם להסתכל לכיווני? או שאולי אני פשוט מדמיינת?

מה שבטוח, המתח משתק אותנו, לא יודעים למה לצפות, ומזל שישנו יונתן שרץ מצד לצד, פותח דלתות ומזיז כסאות. צריך לרדוף אחריו, כך אפשר לברוח מהמתח הזה.

כל דקה שעוברת מורטת לי את העצבים. אני משתוקקת כבר להיות אחרי, ולא מעניין אותי מה יהיה שם, רק שיהיה כבר.

האחות מהחדר הסמוך יוצאת. "יונתן חזן?". יונתן רץ מיד ומחבק אותה, והיא? לא כל כך מבינה מה קורה פה. "אה, אתה יונתן? איזה חמוד, בוא נמדוד לך גובה ונשקול אותך, טוב?", כך היא פנתה אליו בשיחה. נהניתי.

יונתן רץ אחריה לחדר, אני ודינה הגננת אחריו. בעלי נשאר ליד החדר, עם נועה.

האחות ניסתה, קראה לו יפה שיוריד נעליים, אך החדר היה מלא גירויים – מחשב, טלפון, משחקים. יונתן עבר מדבר לדבר במהירות האור, רצה להספיק לגעת בכל בזמן הקצר שהוא שם, לא שעה לקריאותיה של האחות. ניסיתי להחזיק אותו ולהוריד לו נעליים, אך הוא היה חזק ממני (שבוע וקצת אחרי לידה, נורמלי, לא?) וברח. דינה הגננת הטובה באה לעזרתי, ושתינו, בעזרתה של האחות, הצלחנו למדוד לו גובה ומשקל. כל הכבוד לנו...

נתתי לו להסתובב קצת בחדר הזה, אחרי שביקשתי את הסכמתה של האחות. כולנו הבנו שמוטב שהוא ירוץ וישתולל פה בחדר, מאשר יעשה זאת במסדרון.

דקות ספורות של היסח הדעת, והנה תורנו הגיע, אנחנו נכנסים.

הרופאה מתבוננת בשקט, עדיין לא שואלת שאלות, רק מסתכלת. יונתן לא היה צריך זמן להתאקלם. הוא רץ, קפץ והשתולל, הצליח לפתוח את הדלת הנעולה וגם לסגור, הנה הוא כבר טיפס על הכיור וניסה לפתוח את הברז. מובן שמנענו זאת ממנו, והוא פרץ בצרחות, השתולל והיכה, בעט וחבט, בדיוק כמו בבית. להפתעתי הרבה, הרימה הרופאה את עיניה והביטה בנו בהשתתפות אמיתית, כנה. מעיניה נבטו רק רחמים, חמלה והרבה הערכה. "אני חיבת לומר לכם שהוא הילד הכי קפיצי שראיתי במשך שנות עבודתי, וראיתי לא מעט. הנה, אתם רואים את החותמת הזו?", היא הצביעה על הקיר הצמוד למיטת הטיפולים, "נכנס אלי פעם ילד סופר היפראקטיבי, לקח את החותמת שלי ופשוט חתם על כל הקירות. מובן שצבענו מחדש, אבל חתימה אחת ביקשתי להשאיר לי למזכרת, ויונתן שלכם, אני מוכרחה להודות, שבר שיא חדש".

הביטה בנו הרופאה והתחילה בשאלות. "למה באתם?".

הסתכלנו אחד על השני. "מה זאת אומרת? זה לא ברור?", שאלתי, והוצאתי את המכתב שהכין צוות הגן מבעוד יום, ושקיבלתי לפני כמה רגעים מהגננת שיושבת עמנו בחדר.

"המכתב לא חשוב לי עכשיו, עכשיו חשוב לי למה אתם, כהורים, באתם. מה אתם רואים? מה אתם מרגישים?".

"אנחנו באנו כי יש ליונתן בעיה. איננו יודעים איזו, אבל אנחנו יודעים חלק מהבעיה". הרופאה האזינה לנו בקשב רב, תוך כדי שהיא עוקבת אחרי מעשיו של יונתן. סיפרנו הכל-הכל, מרגע לידתו ועד עכשיו. ארבע שנות חיים קיפלנו בחצי שעה אצל הרופאה. הגננת המשיכה, ובשפה שלה תיארה בעיניים מקצועיות את הקושי, כשאנחנו עוקבים אחריה בשתיקה. "יונתן לא מצליח לשבת אפילו שלוש שניות", כך הגננת, "הוא נוזל מהכיסא. יש לו עיכוב התפתחותי משמעותי, הוא עדיין לא מדבר...". פתאום התפרצתי: "הוא גם לא ישן כל כך בלילה".

הרופאה הרימה את עיניה והסתכלה בי ברצינות תהומית. "את יודעת בערך באילו שעות הוא ער בלילה?".

"בין שתים עשרה לארבע-חמש לפנות בוקר", עניתי.

"הוא אוהב לחבק את עצמו ואת אחרים חיבוק חזק?", שאלה פרופסור יוגב. "כן", ענינו כמו במקהלה, והגננת הסבירה: "יונתן אוהב לחבק את החברים, אבל החיבוק שלו חזק, והחברים לא כל כך אוהבים את זה, זה מפריע להם והם בוכים. יונתן מתעצבן, ואז מתפרץ בצורה שקשה מאוד להרגיע אותו".

"יונתן דופק את הראש שלו ברצפה או בקיר?". אני ויוסי החלפנו מבטים רבי משמעות. הגננת כנראה לא נתקלה בתופעה הזאת. "כן, כשהוא עצבני הוא דופק את הראש ברצפה", ענה בעלי. "פעם הוא היה עושה את זה לעיתים ממש קרובות", הערתי כבדרך אגב. הגננת שלחה בנו מבט מופתע.

"יונתן, בוא נבדוק אותך, בוא תעלה על המיטה. אתה יודע לטפס לפה?", שאלה הרופאה. היא לא נתנה לנו לגשת אליו: "אני רוצה שהוא יעשה את זה לבד", לחשה לעברנו בלי קול.

"יונתן, נו נראה אותך אלוף, בוא, רוץ לפה". יונתן התקרב אליה בחשש, הסתכל וניסה לטפס על המיטה. "כל הכבוד לרופאה, הישג מרשים!", הרהרתי, הרופאה בדקה את כל גופו של יונתן, ממש מכף רגל ועד ראש, הנהנה לעצמה ואחר כך פנתה לגננת: "בואי תלבישי אותו חזרה, נראה לי שאמא שלו קצת עייפה". איזו אנושיות! נפעמתי.

הרופאה פנתה לספריה שעמדה מאחורי שולחנה המסודר, לקחה ספר עב כרס, באמת עבה, פתחה אותו, דפדפה, דפדפה, כמו מחפשת משהו מסוים. היא מצאה. עכשיו היא קראה את כל הכתוב...

הלב שלי דפק, מה קורה פה? אני בלחץ.

הרופאה הסתכלה בספר, ביונתן, ושוב בספר, ביונתן, כמה פעמים. היא התיישבה מולנו, והספר בידה נשאר פתוח.

"נראה לי שאני מנחשת נכון מה הבעיה כאן. דבר ראשון, הוא היפראקטיבי בצורה קיצונית ממש. כל שאר הדברים נובעים ממה שאני חושבת, ואני אשלח אתכם לעשות בדיקות, לוודא שאכן זו הבעיה".

היא לא רצתה לנקוב בשמה של הבעיה.

"מה הבעיה? איך רואים לבעיה הזו?", שאלתי. "זו איזו תסמונת", היא ענתה, והסבירה לנו למה היא חושבת שזה תואם: "דבר ראשון, השינה בלילה היא מוטיב מרכזי מאוד בתסמונת הזו. אצל אלו שמתמודדים עם התסמונת הזאת, המלטונין, הוא החומר שגורם לנו לישון, מופרש ביום, ואילו אצלנו, האנשים הרגילים, הוא מופרש בלילה. לכן הם לא ישנים כל כך טוב בלילה.

"דבר שני, החיבוקים, דפיקות הראש, היפוטוניה, עיכוב התפתחותי, בעיות בשפה וכל שאר הדברים שדיברנו עליהם היום, גם הם תופעות של התסמונת.

"ועוד דבר, מבנה הפנים שלו, גם זה משהו שקשור לתסמונת".

"מה???". לא רואים כלום על יונתן שלנו, זה ברור!

"העיניים רחוקות יחסית זו מזו, האף עגול וסולד, הגבות מחוברות, הפה שלו כמו הר, השפה העליונה עולה כמו גבעה והשפה התחתונה כמעט ישרה לגמרי, מבנה הפנים הוא קצת מרובע, הסנטר טיפה מזדקר...".

"לא!", קראתי בזעזוע, "ממש לא! לא רואים כלום!". לא יכולתי לקבל את זה שהבן שלי המתוק, הכובש, היפה מכולם (והוא באמת כזה! תשאלו את מי שמכיר אותו!) – תווי פניו הם כשל איזו תסמונת עלובה ועלומת שם.

גוש עלה בגרוני. "חכה", לחשתי לו. "לא כאן". הוא הקשיב לי וירד בחזרה.

מעכשיו, פחות או יותר הכל היה טכני. הרופאה הוציאה לנו את סיכום הביקור, הוציאה לנו הפניה לבדיקות, נתנה לנו מרשם לריטלין, הנחיות, הוסיפה אי אלו מילים והמלצות, ולכאורה סיימנו. אבל לא. היא קראה לנו ואמרה: "תדעו לכם שזכיתם, ואני מקווה שיהיו לכם הכוחות להתמודד עם זה. ואם אתם צריכים משהו, בכל שעה שהיא, אל תהססו להתקשר". היא הוציאה כרטיס ביקור, רשמה עליו בכתב ידה את מספר הטלפון האישי שלה, ונתנה בידי. הרגשתי את הלב שלה. אני יודעת עכשיו שיש עוד מישהי שתהיה כאן כשנצטרך...

בנסיעה חזור ישבתי במכונית בספסל האחורי, ליד דינה. דינה החזיקה בידי ואמרה לי בשקט: "נעמה, אני כאן, תעדכנו אותי מה קורה. אני דואגת לכם, ומצידי אעשה הכל כדי לעזור לכם". דמעות עלו בי. איזה אנשים, איזה!

מה שלא יהיה, ידעתי שלא נעבור את זה לבד. לא נהיה בודדים במערכה, יהיה לנו תגבור, וביחד גם יהיה לנו כוח.

יונתן נרדם לידינו, התעייף.

הורדנו את דינה ליד הבית שלה, והמשכנו לביתנו. "יוסי, מה יהיה?", שאלתי.

"לא יודע מה להגיד לך, באמת שלא. אני עוד צריך לעכל את הדברים".

"על איזו תסמונת היא דיברה, שמעת?".

"לא, לא ממש".

חזרנו הביתה. שמנו את יונתן במיטה. אם לא לישון בלילה, לפחות שיישן ביום.

האכלתי את נועה, ויוסי הלך להחזיר את אבי ויעל מהגן.

גם נועה נרדמה. שמתי אותה במיטה והתחלתי לפעול כמו באוטומט: הכנסתי כביסה, הפעלתי מייבש, סידרתי חדרים, קיפלתי מצעים, העמדתי ארוחה, הורדתי זבל, ארגנתי את הסלון, פיניתי את הספה – וזהו, הכל מסודר. איזה הספק של עבודה, ככה זה כשבורחים. כשלא רוצים להרגיש.

הילדים חזרו. התיישבנו לארוחת צהריים קלה, פסטה ושניצל תירס (זה מה שהזמן נתן להכין). פטפטנו. "איך היה בגן?", שאלתי את אבי ויעל, והם, במתיקות כובשת ובשפה קולחת של פעוטות בני שנתיים ושלוש, סיפרו לנו מה היה בגן ואיך הגננת עשתה להם הצגה, ובמה הם שיחקו. איזה מתוקים! בא לי לאכול אותם...

בערב, אחרי שכולם כבר היו במיטות, רחוצים, אכולים ורגועים, לא התאפקתי. לקחתי את סיכום הביקור שנתנה לנו פרופסור יוגב וקראתי שוב מה היה שם היום.

כשהגעתי להיסטוריה, "נולד בשבוע שלושים וחמש, במשקל שני קילוגרם ומאתים חמישים ושמונה גרם. בילה בפגייה עשרה ימים...", נסחפתי במחשבתי לאותו היום בו הפכתי אמא.