פרשת וישב: האם החוויות הרוחניות שלך הן באמת מה שה' רוצה ממך?

כולנו מכירים את הסיפור.

האחים קינאו ביוסף ואף שנאו אותו (כמובן – בהתאם לדרגתם הרוחנית). באחד הימים הם ראו אותו מרחוק, כשהוא לבד, ונוצרה להם הזדמנות לפגוע בו ולספר לאבא שלהם סיפור כיסוי שחיה רעה טרפה אותו, וכך לא יחשוד בהם.

"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק, וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית ל"ז, י"ח-כ').

התורה מציינת שרק ראובן מחה על תכנית ההריגה: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" (בראשית ל"ז, כ"א), והוא הציע להשליך את יוסף לבור, כשהוא חי, כשכוונתו הייתה לבוא מאוחר יותר ולהוציא אותו מהבור בלי שאחיו יידעו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם, הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ, לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". התורה חושפת שהמניע האמיתי של ראובן היה הצלת יוסף.

האחים הסכימו להצעה של ראובן והם השליכו את יוסף לבור. לאחר שהם זרקו אותו לבור, מציינת התורה שהם התיישבו לאכול – "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם", ותכך נראה שזו ידיעה חשובה.

בעיצומה של הארוחה, האחים רואים שיירת גמלים ישמעאלית, ואז יהודה תופס פיקוד ואומר לאחיו - בואו נוציא את יוסף מהבור, נמכור אותו לעבד וכך לא נפגע בו במו ידינו, וכך התגלגל יוסף למצרים.

כאן יש נקודה חשובה מאוד. ראובן לא נכח במכירת יוסף כך שהוא לא היה מודע לשינוי התוכנית.  כשראובן שב אל הבור כדי להוציא את יוסף, הוא נדהם שהוא איננו – "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" (בראשית ל"ז, כ"ט).

איפה היה ראובן בזמן מכירת יוסף? למה הוא לא היה נוכח?

התורה לא כותבת מפורש, אולם היא בהחלט מרמזת על כך במילים "וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם". האחים מכרו את יוסף כשהם היו בעיצומה של ארוחה. התורה שיתפה אותנו בפרט הזה, כי טמונה בו סיבת היעדרותו של ראובן. ראובן עזב את המקום כי הוא לא היה יכול לאכול עם אחיו. למה?

רש"י מביא שני הסברים - "וישב ראובן - ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו". כלומר, הגיע תורו לשוב הביתה ולהיות עם אביו. רש"י מביא הסבר שני: "דבר אחר, עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו". כלומר:

יעקב היה גר בדרך כלל באוהל רחל, עקרת הבית. כאשר נפטרה רחל, העביר יעקב את מיטתו לאוהל של בלהה שפחתה. עבור ראובן, בנה הבכור של לאה, הייתה זו פגיעה בכבודה של אמו, והוא עשה מעשה – הוא הוציא את מיטתו של אביו מאוהלה של בלהה והעביר אותה לאוהל של לאה אמו (בראשית ל"ה, כ"ב, וברש"י שם בשם התלמוד).

התורה מחשיבה את המעשה הזה של ראובן כחטא, ואף על פי שחלפו מאז קרוב לעשר שנים, ראובן עדיין היה עסוק בשקו ובתעניתו על החטא הזה, וזו הסיבה שהוא לא הצטרף לאחיו לסעודתם אחרי מכירת יוסף. לא יאומן. חלפו הרבה שנים, וראובן עדיין צם ומתאבל על כך שהוא התערב לאביו בענייניו האישיים.

זו הסיבה לכך שיוסף לא נכח במכירת יוסף, משום שהוא לא השתתף בארוחה יחד עם אחיו שהרי הוא היה שרוי בתענית, וכך הוא לא היה מודע לשינוי התוכנית שנרקם תוך כדי הארוחה.

וכאן ישנה נקודה מעניינת.

היעדרותו של ראובן במהלך מכירת יוסף לישמעאלים הייתה תוצאה של שאיפתו הרצינית לשוב בתשובה, להיטהר ולתקן את עצמו. אולם ההתנהגות הקדושה והרוחנית של ראובן, הייתה בעצם הגורם העקיף למכירתו של יוסף, שהובילה בסופו של דבר לגלות עם ישראל במצרים.

מה הסמליות בכך שהגלות התגלגלה כתוצאה מהתנהגות של קדושה? מה המסר עבורנו?

המסר חשוב מאוד.

מקור הגלות אינו בהכרח מהתנהגות מושחתת, אלא לפעמים גם מהתנהגות של "קדושה" שאינה במקומה. אדם יכול להיות לבוש שק, להתאבל, לצום, להתפלל ולהיות ב"אורות" של קדושה, אבל אם אתה עסוק בזה בזמן שאח שלך שוכב לבד בבור, יתכן שדווקא ההתנהגות הזו היא מקורה של הגלות. איך אתה יכול לצום ולהתפלל בזמן שאחיך שוכב בבור, כשיש לך דרך להציל אותו? איך נטשת את אחיך מאחור? אם אתה לא שומע את הצעקה של אחיך, יש לבדוק טוב האם אכן אתה מתעסק בקדושה הראויה (ראובן יכול היה להציל את יוסף ולמנוע בכלל את השלכתו לבור – עיין במדרש בפרשת בהר, ל"ד, ט').

אנחנו לא מדברים כאן על ראובן, שהיה קדוש עליון, אלא על עצמנו. אם אתה מתעסק בקדושה אבל במקביל אתה לא שומע את קול אחיך הנאנק בבור, בור פיזי, מנטלי או רוחני, ואתה נמנע מלהושיט לו יד, יתכן שהחוויות הרוחניות שלך הם אינטרסים שלך, ולא מה שהקדוש ברוך הוא באמת רוצה ממך.

התורה מלמדת אותנו שגישה זו היא תחילתה של הגלות. כאשר אחינו שוכבים גוססים בבורות של ייאוש וניכור, עלינו לחדול מכל, להרים אותם מבורותיהם ולהחזירם לאביהם הממתין לשובם.

כל אדם במהלך חייו נופל מידי פעם לבור של ייאוש, של פחד, של חרדה, והוא משווע ליד מושטת. עלינו לזהות את אותה יד חלושה, גם אם אנחנו מוקפים באטמוספרה של קדושה, ואולי דווקא בשעה שאנחנו מוקפים בה. מי לנו גדול מאברהם אבינו, שבעודו עומד לפני השם, והוא תוך כדי נבואה והתגלות, הוא אומר לקדוש ברוך הוא – המתן, יש שלושה אנשים רעבים ועייפים בחוץ, אני מוכרח לרוץ אליהם. והשם המתין לו (תחילת פרשת וירא). כשאתה במצב של קדושה אמיתית, אתה בהכרח קשוב לזעקה של השני.

פרשה זו נקראת בדרך כלל בתקופת חג החנוכה, בהם אנו מדליקים נרות. לפי ההלכה יש להדליק את הנרות בתחום הבית, אולם שהנרות ייראו כלפי חוץ, לרשות הרבים, שהעוברים והשבים ייראו את הנרות. אנו מדליקים נרות ומאירים את עצמינו, אבל מאירים גם למי שנמצא בחוץ, בחושך.